יש להזין שם משתמש בעברית בלבד
לאחר הרשמתך ישלח לכתובת המייל שהזנת סיסמה זמנית וקישור לאימות הרשמתך. אימות ההרשמה יתבצע דרך לחיצה על קישור שתקבלי בגוף המייל. לאחר מכן תוכלי להזין את הסיסמה הזמנית אותה קיבלת, ולגלוש כגולשת רשומה באון לייף
אנא המתן/י מספר שניות
  • האופציה הכי פחות נוראית לילדים שלנו
    יחסית-מאוד-מוגן. האם זו תשובה בה אתם מסתפקים עבור הילדים שלכם? האם אתם גם נותנים להם אוכל שהוא יחסית טרי? או מלבישים אותם בבגדים שהם יחסית לא קרועים? או משכיבים אותם בלילה לישון במיטה יחסית יציבה?

    קחו לדוגמא שכונה מבוססת ברמת גן. בקבוצות הפנימיות של השכונה בפייסבוק מדברים הורים רבים על תופעה של גנים פרטיים רבים בשכונה שאין בהם לא ממ"ד ולא מקלט, או שהמקלט הוא ברחוב וממוקם רחוק מידי כדי למלט אליו בדקה וחצי את כל התינוקות והילדים בגן.

     

    עוד באון לייף:

     

    "הגן של בתי אינו ממוגן ושלושים ילדים נאלצים להסתתר במעבר בגן, שלא לדבר על הפחד שלנו ההורים בכל אזעקה", כותבת אחת האימהות בקבוצה, "אנחנו ההורים מנסים למצוא מקום חלופי אליו אפשר לעבור זמנית ולכן מבקשת את עזרתכם בדחיפות - מי שמכיר מקום, בעל קשרים וכו'. פנינו לעירייה אבל מדובר בגן שאינו עירוני ולכן לא זז".

     

    ואמא אחרת יוצאת בקריאה נרגשת: "הורים לילדים בגנים פרטיים ללא מיגון, האם מצאתם חלופה עד סוף השנה? במידה וכן, אשמח לדעת מהי. אנחנו אובדי עצות כיצד להגן על הזאטוטים שלנו היות ואין מיגון כלל ולאור העובדה שרקטה התפוצצה היום ביהוד, לא רחוק מאיתנו".

     

    הפיתרון: ברוח הנחיית פיקוד העורף - לפעול על פי עיקרון: 'הכי מוגן שיש'- למצוא את המרחב בגן שבו הכי פחות קירות חיצוניים ואליו להגיע עם הילדים כשנשמעת האזעקה. במצב כזה, יש גננות שיבקשו מהילדים שלכם לשכב בפוזה של צב כפי שקרה בתמונה שצולמה בגן בהוד השרון ופורסמה ברשתות החברתיות.

     

    צילום מסך. ילדי גן בהוד השרון שוכבים על הרצפה כשהם שומעים אזעקה

     

    בגן לא ממוגן, כל גננת מוצאת את השיטה היצירתית שלה כדי להתמודד עם 'שירת הסירנה'. מספרת רינת, גננת בשכונה: "כשיש אזעקה אנחנו נכנסים לפרוזדור בגן. זהו האזור הכי מוגן מתוך ברירת המחדל של הגן. זה לא באמת איזור מוגן. אנחנו עשרות ילדים ואין בפרוזדור מקום לכולם אז ישנה זליגה של ילדים החוצה אבל ההורים מודעים לכך. הילדים נכנסים, מתיישבים ואנחנו ישר שרות שירים ומוציאות להם פחמימות: ופלים, עוגיות, במבה. סך הכל הם רגועים. אנחנו קוראים לזה מסיבה".

     

    ומה את מרגישה באותו רגע?

    "זה מלחיץ. הם גם ילדים לא שלי. את רוצה לשמור עליהם הכי טוב שאת יכולה. אני יודעת איפה כל פינות המסתור בחצר אז אני בודקת שאף אחד לא חמק מעיני. לכל איש צוות יש את התפקיד שלו. מאוד קשה לך לשיר ולתפוס את הנשימה מפחד תוך כדי אבל זה מאוד חשוב, כי כמה שנשדר שאנחנו בסדר כך גם הילדים ירגיעו שהן בסדר. כולנו שרות ביחד ואז הילדים לא שמים לב שמישהי לוקחת נשימה באמצע וכשאנחנו שומעות את הבומים אנחנו שרות יותר חזק".

     

    גננות איתן שוחחתי מספרות על הורים שנאלצים להדחיק את הפחד, פשוט כי הם צריכים ללכת לעבוד ולפרנס. הם נבהלים קצת יותר בימים בהם מתגלים (כל פעם מחדש) קרוב לביתם או לגן עצמו רסיסי טיל, אבל 'שוכחים' מזה אחרי יומיים וחוזרים לשגרה כי הרי פיקוד העורף לא הנחה אחרת והצורך לשמור על מקום העבודה ולשרוד חזק מהכל.

     

    מספרת סיגל כהן, אימא תושבת השכונה שבתה נמצאת בגן לא ממוגן: "יש לנו קבוצת ווטסאפ של הגן וכל פעם שיש אזעקה אנחנו מתעדכנים שהכל בסדר. נפלו אצלנו רסיסי טילים ליד הגן ולא פעם אחת. התחושות שלי הן נוראיות. הגן נמצא בבניין שהוא 'לא טוב' וזה לא נעים בכלל. זו הרגשת אשם חזקה, מצד אחד צריך להמשיך בשגרה מצד שני אני חייבת ללכת לעבודה. כשיש אזעקה אני יושבת בעבודה וכמעט בוכה מרוב פחד".

     

    שיחת טלפון ממוצעת של הורה מודאג למוקד העירוני של אחת הערים הגדולות בגוש דן. נציגת המוקד מפגינה אמפתיה שלא תקדם אותנו לשום מקום: "אני בדיוק במקום שלך. יש לי שני ילדים בגן פרטי", היא מציינת על תחילת השיחה, "יש שם מרחב מוגן שזה המטבח שבקושי נכנס שם ילד וחצי ואני מתפללת כל יום שיעבור בשלום. האופציה היא להיות איתם בבית, מה, אני אעזוב את העבודה בשביל זה?"

     

    אבל העירייה צריכה לדאוג לילדים.

    "העירייה לא צריכה לדאוג. לילדים מעל גיל שלוש אנחנו דואגים".

     

    אבל גם תינוק הוא תושב, לא משנה באיזה גיל.

    "גם להרבה אזרחים שחיים פה אין מרחבים מוגנים. מה, ילד יותר חשוב מנכה שקשה לו לקום או מקשיש? המצב הוא מצב שגרה. אנחנו לא חיים בעוטף עזה. אין לנו אופציות עירוניות עם כל הצער והכאב ואני מבינה אותך".

     

    בשטח, דווקא יש מה לעשות. גנים עירוניים רבים עומדים ריקים כי לא בכולם מתקיימת קייטנת קיץ. אבל רבות מהגננות בגנים הפרטיים כלל לא פונות לבקש שיעזרו להן או שימצאו פיתרון חליפי לתקופה הזו. הן חיות מיום ליום. זזות ומתחמקות בין הטילים. ההורים מנסים לפנות לעירייה, ולרוב לא מקבלים מענה. במצב שבו הגנים הפרטיים הבלתי מפוקחים כלל אינם רשומים בעירייה וחלק מהגננות כלל לא פונות בבקשת עזרה- איך בעירייה יידעו בכלל שהם קיימים וכלל לא ממוגנים?

     

    לעיתים, גם גני עירייה הם לא פיתרון אידיאלי. דוריאל רימר, אמא תושבת שכונת בבלי בתל אביב, בחרה שלא לשלוח את ילדתה בת הארבע לקייטנה של גן עירוני ברחוב טולדנו בשכונה ובגלל זה אין באפשרותה לעבוד: "אין שם מקלט. שבעים ילדים הולכים לחדר מדרגות שאינו מוקף בטון. זה מן בניין הסתדרות שחדר המדרגות בו בחלקו פתוח. פיקוד העורף אמר שזה בסדר. אני החלטתי שאני מעדיפה שהילדה שלי לא תתמודד עם זה שהיא צריכה לרוץ להסתתר עם מלא ילדים על גרם מדרגות. זרקתי 1600 שקל לפח בגלל זה כי שילמתי לקייטנה ואני לא שולחת את הילדה".

     

    בפיקוד העורף דקלמו להורים שהתקשרו שוב ושוב את ההנחיות. איש לא שלף פנקס ועט ואמר: 'תנו לי את הכתובת, אני אשלח מישהו לבדוק אם מבנה הגן מספיק בטוח'. "אתם נמצאים באזור שהוא מעבר לארבעים קילומטר ובעצם יש הנחיה של פיקוד העורף שאפשר לפתוח גנים ולפעול על פי 'הכי מוגן שיש'- האם יש ממ"ד בגן? האם יש מקלט שאפשר ללכת אליו תוך דקה וחצי? במקרה שאין את שני אלה- אם יש חדר פנימי בגן- כמה שפחות קירות חיצוניים". 

     

    אבל זה לא מאה אחוז בטוח. אבל נפלו רסיסי טילים לא רחוק מהגן. ניסו ההורים להקשות, וקיבלו את התשובה הבאה: "אם יש חדר פנימי הילדים מרוכזים במרכז החדר, מתחת לגובה החלונות ובעצם אם חס וחלילה נופלים רסיסים על הגן יש את המעטפת החיצונית של המבנה ואז מי שבחדר הפנימי יחסית מאוד מוגן".

     

     

    יחסית-מאוד-מוגן? האם זו תשובה בה אתם מסתפקים עבור הילדים שלכם? האם אתם גם נותנים להם אוכל שהוא יחסית טרי? או מלבישים אותם בבגדים שהם יחסית לא קרועים? או משכיבים אותם בלילה לישון במיטה יחסית יציבה? על פי פיקוד העורף, תמיד אפשר להחמיר עם ההנחיות- או שהגננת תחליט היא לא פותחת את הגן ואם זה לא קורה- הורה יכול להחליט אם הוא שולח את הילד לגן או הולך לעבוד. נו, אז מה החלטתם? עבודה, פרנסה וקיום או ביטחון אישי?

     

    בפועל, גננות בגן פרטי שרוצות הנחיה או לנסות להחליף מיקום לגן הלא ממוגן, צריכות להתקשר 104 לפיקוד העורף ולבקש לדבר עם מהנדס. הן גם יכולות לנסות לפנות למוקד העירוני. אבל לא בטוח שיגיע מישהו. כאמור, הרבה גננות לא עושות את זה. הן עסוקות בהכנת השנה הבאה, בקייטנות שמתקיימות בגן. גם הן אימהות עובדות ואין להן זמן להיות אובדות עצות. בתקופה הבלתי נתפסת בה אנו חיים, רבים מאיתנו עושים ויתורים, מעגלים פינות פשוט כדי לשרוד מיום אחד למשנהו. לא יותר. אך במציאות של המזרח התיכון, דרוש הרבה יותר מזה כדי שלא יקרה אסון.  פיקוד העורף מצידו מפנה לרשות המקומית כגוף אוכף, והרשויות משגרות את הפונים חזרה לפיקוד העורף כגוף שמנחה. בזמן שיכול לבלות הורה בפינג פונג המתמיד בין שניהם, גם ככה לא מספיקים לעבוד עד שצריך לאסוף את הילדים מהגן.

     

    בעיריית רמת גן לא מכחישים שיש בעיה, בעיקר לילדים הכי קטנים שלנו: "עיריית רמת גן פועלת בהתאם להנחיות פיקוד העורף הנגזרות מהמצב הביטחוני בימים הנ"ל. פיקוד העורף הנחה את מערכת החינוך העירונית כמו גם את מערכות החינוך הפרטיות לרבות גני הילדים הפרטיים עד גיל 3, כיצד לנהוג ביחס לנושא "מרחב מוגן". רוח הנחיית פיקוד העורף היא לאתר את המקום "הכי מוגן שיש".

     

    מערכת החינוך העירונית מפעילה החל מתחילת החופש מס' פרויקטים ביניהם: הקייטנה של החופש הגדול (כיתות א-ב), קייטנות בית עמנואל וקייטנות מקצועיות. פעילות זו מתקיימת בד בבד עם תכנית חידוש ותיקון של מוסדות החינוך בעיר.

     

    משום האמור לעיל מרבית השטחים בהם ניתן לבצע פעילות עבור הילדים מאוכלסים או נמצאים בהליך שיפוץ. יתרה מכך, חשוב להבין כי לכל מרחב שלא מותאם לשימוש ילדים בהיבט הבטיחותי, הרשות מחויבת לבצע מס' התאמות בטיחותיות בכדי לא לפגוע בביטחונם של הילדים במהלך שהותם במבנה העירוני.

     

    לאור כל זאת, אין באפשרות עיריית רמת גן לאשר באופן גורף הכנסת ילדים עד גיל 3, ממערכת הגנים הפרטיים, למבנים עירוניים של מערכת החינוך. יחד עם זאת אנו מבצעים בכל יום "הערכת מצב עירונית" ומקרים פרטניים מיוחדים מקבלים את תשומת הלב בכדי לסייע בכל סוג של פתרון".

     

    עיריית תל אביב דובקת בהנחיות פיקוד העורף גם אם ההורים חוששים: "מדיניות המיגון של פיקוד העורף היא על פי "הכי מוגן שיש" וככזאת בכל גן נמצא המקום שבו מיטבי להימצא בשעת אזעקה. נציגי פיקוד העורף עברו בכל הגנים, כולל בגן ברחוב טולדנו, בדקו את המרחבים המוגנים והסבירו זאת לגננות. לגנים בהם אין פתרונות מיגון מספקים, ע"פ פיקוד העורף, נמצאו מבנים עירוניים חלופיים. יצוין, כי מדיניות המיגון מוכתבת ע"י פיקוד העורף והרשות המקומית פועלת בהתאם להנחיותיה."

     

    תגובת דובר צה"ל: "באזורים בהם מופעלים המעונות הנ"ל אין מגבלות להפעלת קייטנות, גני ילדים או מעונות יום. הנחיות התגוננות במידת הצורך באזור זה הינן לפעול ע"פ "הכי מוגן שיש"

    תגובות דובר צה"ל לשאלתך:
    "באזור בהם מופעלים המעונות הנ"ל אין מקבלות להפעלת קייטנות, גני ילדים או מעונות יום. הנחיות התגוננות במידת הצורך באזור זה הינן לפעול ע"פ "הכי מוגן שיש".
  • גם לאבא שלי קראו פעם טרוריסט
    אני יודעת שאני אזכה למטח עגבניות מימין ומשמאל בעקבות הפוסט הזה, אבל אני מאמינה בכל מילה שאני כותבת

     

    הימים הקשים שאנו חווים גורמים לנו לתחושת אחדות עם העם שלנו. אנו חווים את כאב המשפחות השכולות, מנחמים, מתגייסים לעזור היכן שאפשר.

     

    אבל האם אנו עוצרים לרגע להרהר בכך שאנחנו שייכים לא רק לעם שלנו, אלא למשפחת האדם בכלל?

     

    להרהר בכך שהבורא יצר את כולנו בצלם, ולכן הכאב נמצא גם בצד השני?

     

    כן, אני יודעת, המאמר הזה יביא לי מטח של עגבניות רקובות משני הצדדים, גם מימין וגם משמאל, מכיוון שאני מסרבת להכניס את עצמי לקופסא הפוליטית שרובנו נמצאים בה, שבה הימין נחשב למחרחר מלחמה והשמאל שוחר שלום.

     

    כן, האנשים שאנחנו הורגים בצד השני וקוראים להם טרוריסטים ומחבלים, הם בני אדם בדיוק כמונו. יש להם אמהות שילדו אותן ושמחו עמם. יש להם ילדים. הם שמחים ועצובים וחולים ומפחדים בדיוק כמונו.

     

    איך אני יודעת? כי גם לאבא שלי קראו פעם טרוריסט.

     

    אבא היה חבר באצ"ל, [ארגון צבאי לאומי] והוא האמין  בכל לבו שדרך הכוח והצבא היא הדרך להשיג את הארץ הזו. והוא נלחם, בלב ובנפש, ואני ראיתי את המסירות שלו לרעיון ולדרך.

     

    אבא שלי היה מסור לרעיון הציוני, והיה מוכן להקריב את עצמו לשם כך. ואכן היו אנשים, יהודים כמובן, שניסו למנוע ממנו למצוא עבודה ולגרום לכך שנגווע ברעב, והיו אנשים שניסו למנוע מאתנו למצוא דירה.

     

    חווינו על בשרנו את שנאת החינם ששוררת בעם הזה אל כל מי שאינו חושב כמוך.

     

    אנשים קראו לו מחבל, וטרוריסט, אבל בשבילי הוא היה אבא שלי, איש טוב, אהוב, ישר, נאמן, למשפחתו ולמולדתו.

     

    לכן אני לא יכולה לשמוח כשהורגים "מחבלים" בצד השני. וכן, אני גם לא יכולה לשנוא אותם.

     

    הם לא רואים דרך אחרת, והם חושבים שהם צודקים. אחרת הם לא היו מוכנים להרוג את עצמם למען הרעיון.

     

    תמיד ידעתי שיש גם דרך אחרת - דרך של משא ומתן, דרך מתונה יותר.

     

    גם את זה ראיתי בבית - אימא הייתה חברה במפלגת הפועלים של ארץ ישראל - מפא"י, ובזכות זה ניצלנו מחרפת רעב והיה לנו איפה לגור.

     

    ראיתי בבית גם איך אפשר לחיות בדו קיום בשלום - ימין ושמאל.

     

    אימא ואבא מעולם לא התווכחו בבית על עניינים פוליטיים. זה היה מחוץ לתחום.

    אבל היה ברור שאבא איבד משהו, שחדוות החיים אבדה לו, שהאמונה הגדולה עליה גדל הלכה לאיבוד.

     

    כן, הוא היה אדם אבוד, כי גם הוא לא ראה דרך אחרת, חוץ מדרך הכוח, דרך הזרוע, בנושא הפוליטי.

     

    הוא נעשה אבוד יותר כאשר הלכתי ל"שומר הצעיר", לא פחות, והתחלתי להתעמק בכתבי מרקס ואנגלס, והייתי בטוחה שהקומוניזם יציל את העולם.

     

    לזכותו ייאמר שהוא סבל בשקט, וחוץ מכמה הערות לא אמר לי דבר, אבל הרגשתי שאני גורמת לו כאב נורא, רק מפני שאיני שותפה לדעות הפוליטיות שלו.

     

    אבל לא יכולתי לעשות שקר בנפשי - האמנתי בכל ליבי ואני מאמינה גם היום שבני אדם הם שווים, שכל אדם נוצר בצלם הבורא, ושצריך להתייחס בכבוד ובאופן שווה לכל אדם בלי להתייחס לגזעו, לדתו, לאמונתו, לצבע עורו ולמינו.

     

    מה שאני חווה במלחמה הזו זה כאב עצום על מה שבני אדם יכולים לעולל איש לרעהו, בגלל עיוורון רוחני וחוסר כבוד אנושי.

     

    שני הצדדים בטוחים שהם צודקים, ואף אחד לא מבין שהמלחמה הזו היא רק תוצאה, תוצאה של חוסר הכבוד האנושי שאנו נוהגים זה בזה, תוצאה של שנאת החינם שאנחנו, היהודים, רוחשים זה לזה.

     

    כולנו יודעים שבית המקדש הראשון והשני חרבו בגלל שנאת חינם, אבל אנחנו לא מרגישים איך אנו מחריבים במו ידינו את בית המקדש השלישי, במקום לבנות אותו.

     

    אז הפגנות למען השלום לא תעזורנה. אין כאן את מי להאשים- חוץ מאשר את עצמנו. רק כאשר נתחייב, כל אחת ואחד, באופן אישי, לשנות את שנאת החינם למי שלא חושב ומתנהג כמונו לאהבת חינם - רק אז יבוא שלום.

     

    עד אז, הכל דיבורים, ויריות, והרוגים, וסבל וצער נורא, בשני הצדדים.

     

     

     

     

     

     

     

  • אגרול נורי עם קינואה אדומה ושורשים
    הנה מתכון קליל וקייצי שיתאים למנה ראשונה בארוחה או למנה עיקרית עבור צמחונים

    גרגירי קינואה מתובלים, סרטי גזר ומקלות סלק דקיקים עטופים בתוך אצת נורי פריכה. הדרך מהשוק אל הצלחת עוברת הפעם דרך חנות הטבע ואצת הנורי. עלי חסת המשי מחביאים בתוכם את מילוי הקינואה והירקות ובכך שומרים על טריות האצה. מתכון מיוחד מתוך תפריט הקיץ של אמנות המטבח הבריא.


    המצרכים:

    3 דפים של אצות נורי חצויות לאורכן

    כוס קינואה אדומה מושרית לילה ומסוננת היטיב

    2כוסות עלי חסה משי טריים שטופים ומיובשים היטיב

    1/2כוס סרטי גזר

    1/2כוס סלק טרי חתוך לגפרורים דקים

    1/2כוס נבטי חמנייה או נבטי ברוקולי טריים

    1/2 כוס פלחי אבוקדו

    רוטב סויה איכותי

     

    אופן ההכנה:

    1) מבשלים את הקינואה עם 3/4 כוס מים רותחים כ-15 דקות, עד שכל המים מתאדים והגרגירים יבשים, מסירים מהאש ומניחים בצד.

     

    2) מכינים את משטח העבודה, מסדרים מחצלת גלגול ולידה צלוחיות ובהם רכיבי המילוי.

     

    3) מעבירים את הקינואה לקערה ומתבלים: 1/2 כף חומץ אמבושי, 1/2 כף רוטב סויה, כפית מירין, כפית טחינה גולמית, כמה טיפות שמן שומשום, 1/2 כפית ג'ינג׳ר מגורד וחצי ליים סחוט, מערבבים היטיב בעזרת כף עץ, טועמים ומתקנים את התיבול. 

     

    4) מניחים שתי אצות נורי על משטח העבודה ומרפדים בעלי חסה, מניחים תלוליות קטנות של הקינואה האדומה בתוך עלי החסה, ממלאים את קצה האצה בחלק הקרוב אליכם בסרטי גזר, מקלות סלק טרי, נבטי חמניה או נבטי ברוקולי ורצועות אבוקדו.

     

    5) מגלגלים בעדינות את האצה לגליל מהודק, מברישים את קצה האצה במעט טחינה ומדביקים.

     

    6) ממשיכים כך עם יתרת העלים.

     

    7) למראה יפה ניתן לקשור בסרט מבצל ירוק טרי או מעירית.

     

    8) מגישים עם רוטב סויה איכותי מתובל בצ׳ילי, לימון ומייפל.

     

     

    לעמוד הפייסבוק של אמנות המטבח הבריא

30.07.14 | טל לאור

בין הכוחות הלוחמים בשטח נמצאות גם לא מעט נשים, חלקן חיילות מילואים שעזבו משפחה וקריירה ועלו על מדים. טלי לאור מזכירה לכולנו את הנשים שנשכחו מאחור

27.07.14 | ענת סרגוסטי

למדינה יש אינטרס ברור להעניק ללחימה בעזה את הכינוי 'מבצע'. ענת סרגוסטי חושבת שהגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: מלחמה

מפחד מהבמה לאקס פקטור

אחרי שנים בצל טראומה, החליטה נטע רד שהגיע הזמן לחזור לבמה

Onlife טיפוח / יופי של שינוי

החלום של נעמי

לפני כשבע שנים חשבה האדריכלית ומנחת קבוצות הנשים נעמי ויינשטיין שחייה חרבו עליה. היום היא מנהלת שני עסקים מצליחים, שונים מאוד האחד מהשני. פרויקט חדש ומרגש באון לייף בשיתוף בנק לאומי

און לייף - נשים ועסקים / נשים ועסקים

לא משתפים פעולה עם השתפ"ים

האם קולקציות הקפסולה הן פתרון גאוני לפאשניסטות, או שאולי הן עוד דרך להוציא מאתנו כסף?

אלכס בן-יוסף / אופנה

/

לא הייתי מתחלפת עם גבר בחיים

היא סטייליסטית, פרזנטורית, מגישה ובעלת ליין משקפי שמש. דפנה לוסטיג בפוסט אישי על תכנית הרדיו החדשה עם אסי עזר, האמהות, הגאוות הקטנות והחלומות

דפנה לוסטיג / אישי נשי

קנינו בית חדש ועכשיו אין לנו כסף למילקי

תמר ובן זוגה רכשו בית חדש ומקסים אבל לא נשאר להם די כסף להוצאות חודשיות שוטפות. פרויקט חדש של און לייף ופסגות עם הפתרונות שיעזרו לכן

תמר קרני שרון / נשים וכסף

איפור נשים ואיפור אומנותי