כניסה
לאחר הרשמתך ישלח לכתובת המייל שהזנת סיסמה זמנית וקישור לאימות הרשמתך. אימות ההרשמה יתבצע דרך לחיצה על קישור שתקבלי בגוף המייל. לאחר מכן תוכלי להזין את הסיסמה הזמנית אותה קיבלת, ולגלוש כגולשת רשומה באון לייף
אנא המתן/י מספר שניות
  • חנה אזולאי הספרי: ככה הפסקתי לשתוק
    17.04.14 | חנה אזולאי הספרי1 תגובות
    המאבק המזרחי, הילדים שהלכו לצבא והסרט החדש. חנה אזולאי הספרי על הרגע בו הפסיקה לשתוק והצטרפה ל-1325

    גזרתי על עצמי שתיקה כששלחתי את שלושת בני לצבא. אלה היו הימים מהקשים בחיי. זה מנוגד לכל אינסטינקט אמהי. כל מה שרציתי היה להחביא אותם מתחת למיטה, שלא יקחו לי אותם ולא הצלחתי. הרגשתי שאני אמא איומה. בצדק? לא יודעת. למעשה אף אחד לא שאל אותי ולא את שאר האמהות שהרו וילדו וחינכו, ואהבו וחיבקו, אם אנחנו מסכימות לתת את הילדים שלנו מתנה למדינה.

     

     

     

    זה לא שאני חושבת שמדינת ישראל לא צריכה צבא, היא צריכה ועוד איך. אבל מכיוון שאני היא זאת שמספקת את החיילים, אני רוצה להיות שם כשמחליטים מה עושים אתם. למיטב ידיעתי, מראשיתה של המדינה כמעט אף פעם לא ישבו נשים במוקדי החלטות הביטחוניות. אף אחד לא שאל אותנו אם יש לנו פתרון אחר לדבר הזה שנקרא מלחמות. למה?

     

    הילדים האלה הם העסק שלנו. תארו לכם שהיו לוקחים לכם את העסק שלכם בדיוק כשהתחלתם להרוויח עליו, לא הייתן יוצאות למאבק? או לפחות זועקות חמס? ודאי שכן. גם אני רציתי לזעוק חמס אבל לא יכולתי. לא יכולתי כי ידעתי שאם אזעק זה יחליש את כושר העמידות של ילדי שהלכו לצבא, כי מישהו צריך לשמור עלינו. אז שוב שתקתי. חשבתי לעצמי שאני ומאבקים חברתיים כבר לא הולך ביחד. לא בגלל שפחדתי שלא יאהבו אותי יותר, אלא פשוט בגלל שלא היה בי הכח.

     

    לפני חודש אחרון ילדי השתחרר מהצבא, ולכולם שלום, ברוך השם. משהו גם בי משהו השתחרר, לא רק החיילים שהשתחררו. ובמקביל כמה שנים קודם קרה לי נס, קבלתי תקציב מהקרן לקולנוע לביים סרט שלי, ש-15 שנה אני חולמת לעשות אותו. כל הזמן בקשתי תקציב ולא הצלחתי, ופתאום קבלתי. הסתובבתי מנופחת חזה. ולמרות שסיפרתי לכולם שוב ושוב שאני הולכת לביים את הסרט, נתקלתי שוב ושוב בשאלות כמו: "אז רגע, בעלך הולך לביים את הסרט?", "לא, אני.", "את לא פוחדת?", "לא.", "למה את צריכה את זה? בגילך, שבי בבית רגל על רגל, מה קרה לך? למה את צריכה את זה?". לא זכרתי שמישהו אמר לבן הזוג שלי, הבמאי, משפטים כאלה, גם לא בתחילת דרכו.

     

    אולי אני מדמיינת, אבל יש לי הרגשה שחוסר האמון הזה נובע גם, ואולי בעיקר, בגלל שאני אשה. אבל במקום ללכת נגד התחילו לנקר בי החששות. חשבתי לעצמי שאולי הם צודקים, שמי אני בכלל, למרות שאני רק 30 שנה בתעשייה. הרגשתי איך בפעם המי יודע כמה אני שוב הולכת לוותר. כמעט שהחזרתי את הכסף לקרן הקולנוע. מה שעצר אותי היה מבטי הבוז מילדי ובן זוגי. פתאום הבנתי שדווקא הם שמכירים אותי כל כך טוב כן מאמינים בי. מי צריך יותר מזה? למחרת קמתי, והסתערתי על הפרוייקט, כמו פופאי על תרד. גייסתי כספים, חברתי למפיקים צעירים שכן האמינו בי, להקתי, ביימתי, שיחקתי ומה לא. זה לא היה קל וגם לא כולם אהבו אותי בדרך. אבל היום אני חובקת סרט קולנוע משלי- "אנשים כתומים" שיצא בעוד חודש וחצי לאקרנים.

     

    כשסיימתי הרגשתי איך הכוחות שלי חוזרים אלי. הפסקתי לשתוק וחזרתי לדבר על יצוג הולם של נשים בעולם הקולנוע, על תקציבים, על קיומם של מבקרות קולנוע ולא רק מבקרי קולנוע. אפילו הסכמתי להיות לקטורית, כי צריך נשים במוקדי כח. אני כל הזמן מעודדת נשים לכתוב ולביים, כי מי ישמיע את הסיפורים שלנו אם לא אנחנו? מי?

     

    -------------------------------------------------------------------

    בסיום הנאום צילמתי את הסלפי הגדול בישראל עם כל הקהל בכנס "נשים ועסקים" של און לייף בשיתוף עיריית ירושלים כחלק מקמפיין לקידום החלטה 1325

     

  • מכתב גלוי לשי פירון
    אנדראה פלדמן, סייעת משלבת בבית ספר יסודי, מספרת לשר החינוך על המשכורת המביכה, ועל האהבה העצומה שגורמת לה להמשך לבוא לעבודה. לטיפולך

    מר שי פירון, 

    לא מזמן פרסמת פוסט בפייסבוק, שהתייחס ל"עבודת הקודש" של הסייעות בחינוך המיוחד כפי שכולם אוהבים לכנות אותה. אז קודם כל, מה שכתבת היה באמת מרגש. אני נוטה גם להאמין שאתה אמיתי בכוונותיך ולמרות זאת, אני חייבת להגיב. שמי אנדריאה פדרמן , אני סייעת משלבת בבית ספר יסודי במרכז הארץ. 

     

    במסגרת תפקידי אני משלבת ילד עם בעיות ויסות קשות ובעיות רגשיות שנגרמות לו עקב הליקוי. ובשפה פשוטה יותר, הוא אמנם מבריק מבחינה לימודית אבל קשה לו לפתח קשרים חברתיים נורמליים. התגובות שלו לסיטואציות "רגילות" הן תמיד אימפולסיביות- מילולית ופיזית. וברעש - קטן ככל שיהיה - קשה לו מאוד להתרכז. ישנם הרבה ילדים עם בעיות כאלה ואחרות במערכת החינוך.האמת? זה למעשה דבר חיובי. הילדים הללו הם לרוב חכמים מאוד, תורמים המון לחברה כבוגרים, ובכלל - כאלה שמעצם הקושי שלהם הם רגישים ואיכפתיים מאוד לסביבה. שלא לדבר על הברור מאליו - שילובם בכיתה רגילה גם תורם לסובלנות של שאר הילדים ורגישות לאחר. 

     

    שלוש שנים אני מלווה את הילד. שלוש שנים- יום לימודים מלא, חמישה ימים בשבוע. לפעמים אני נשארת גם אקסטרה, פשוט כי צריך. רואה אותו מתפתח, לומד על עצמו ונלחם מלחמה יום יומית על מקומו בכיתה, בהפסקות, ובכלל בסביבה. כך ששנינו יחד למעשה, מתמודדים יום-יום עם "העולם". כמובן שיש ימים טובים, אבל כשקורה משהו שאינו חיובי בעיניו הם נמחקים ברגע. וכשהוא מתוסכל, או כואב או נעלב גם אני מרגישה אתו. 

     

    אין לי מילים לספר לך כמה אני גאה בילד. על המאבק ועל ההתקדמות. וגם גאה בעצמי. על העבודה שאני עושה אתו למרות המשכורת המביכה שלי, 3000  ₪ בחודש. שלא רק שאינה מתגמלת- אפילו מביישת את מהות העבודה. אני רואה את עצמי כאשת חינוך לכל דבר, כך גם בית הספר רואה אותי. ממש לא כ"חונכת לילד בודד", התפקיד שהגדירה לי הרשות המקומית.  

     

    לפני שבועיים ישבתי בהסתדרות, במסגרת פתיחת ההסכם הקיבוצי (שנדמה לי כי נפתח למען שיפור הזכויות שלנו אבל מסתפק בשינוי קטנטן שאמור להשתיק אותנו, כדי שלא נגיד שלא דואגים לנו...): גיליתי שאנחנו הסייעות מדורגות בתחתית הרשימה של העובדים של הרשויות המקומיות. אין לנו שום אפשרות לקידום, או לעלייה משמעותית בשכר, גם אם אעבוד עוד 40 שנה. 

     

    בעיניי, זה הרגע שלך להתערב. אני מבינה את מה שכתבת - ששינויים גדולים לוקחים זמן. אבל נסה להבין, עד שהגעת לתפקידך עברו כבר מספיק שנים של חוסר צדק. אתה יודע מה אמרו לי כשישבתי בהסתדרות? שהעבודה הזו שאני עושה היא עבודה לפנסיונריות שמחפשות מה לעשות עם זמנן הפנוי. שמשרד החינוך לא מעוניין לקדם את תפקיד הסייעת כמקצוע ובעצם - שכדאי לי לחפש עבודה אחרת, כי הדברים יישארו פחות או יותר כמו שהם. 

     

    צר לי על מערכת החינוך וצר לי עוד יותר על כל המשפחות בעלות הילדים המיוחדים האלה. חבל שהילדים האלה ייאבדו את האנשים הטובים והמבינים, אלה שרוצים לצמוח איתם ולהקשיב להם וללמד אותם.  השילוב הוא כל כך הרבה יותר מזה. אני רואה בו הכנה של הילד לחיים עצמאיים. לנתב אותם ו"לשחרר". גם כלכלית כנראה שיותר משתלם, אם "נשחרר" אותם לעצמאות טובה יותר מבלי שיצטרכו "קביים" צמודים לכל החיים. 

     

    אז מה הייתי רוצה? הייתי רוצה שהשילוב יהיה מקצוע כשלעצמו. הייתי רוצה שתסתכל לרגע דרך המשקפיים שלי: הילד שלי, שאני עובדת אתו , יישאר איתי עד כיתה ו' מקסימום. המטרה הקטנה-גדולה שלי שאדע שעזרתי לו.  שנתתי לו קצת יותר הבנה, כלים ודרכי התמודדות עם העתיד. שאראה אותו משתלב בחטיבה, בתיכון, במסגרות חברתיות "רגילות" ואפילו שיום אחד שאפגוש אותו, עוד כמה שנים, כאדם בוגר , מבסוט מהחיים ואדע שיש לי בזה חלק קטן.  

     

    מה שלא הייתי רוצה - הוא לעזוב את העבודה שלי. וגם - לא הייתי רוצה להמשיך לעבוד כך ולהפוך לאישה מתוסכלת ומרירה. לא הייתי רוצה להמשיך לשמוע כל יום את המשפט- "את עושה עבודת קודש". אני לא עושה עבודת קודש. אני עובדת כמו כל אחד אחר ונהנית ממה שאני עושה. אהבה וסיפוק לא חסרים לי בתחום הזה, רק חבל שבמכולת או בבנק לא מקבלים אותם כתשלום. 

     

    לכן, מר פירון היקר, כשאתה כותב שהדברים לוקחים זמן, קח בחשבון שהזמן כבר עבר. 

     

     

     

    לתמיכה במאבק הסייעות היכנסו לעמוד של התארגנות הסייעות הארצית 

  • מלכודת ארוחות החג
    חג הפסח טומן בו פיתויים רבים: ארוחות חג, שפע של עוגות ועוגיות. דבר העלול לגרום לעודף של קלוריות. טלי סורוג'ין מציגה כמה טיפים שיסייעו להעביר את החג בצורה אחרת.

    חג הפסח הוא ארוך במיוחד שנמשך כעשרה ימים. הפיתויים בו רבים: שפע של עוגות, עוגיות, ארוחות חג, המעבר מלחם למצות, חופש בילויי בית וטיולים. כל אלו עלולים לגרום לעודף עצום של קלוריות, כך שבתום החג אנו עשויים למצוא את עצמנו בעודף של 2-3 ק"ג. אבל, אפשר אחרת. איך?    

     

    הזכירו לעצמכם מיליון פעם ביום - איך אני רוצה להרגיש בסוף החג

    מה אני רוצה לראות בשקילה הבאה : ירידה, עלייה או שמירה על המשקל ?

    האם אני רוצה להרגיש מפוצץ כל החג או שאני אוכל מתוך בחירה את מה שאני אוהב, עושה בחירות, ומוותר על מה שמיותר?

     

    זכרו את הערכים הקלוריים הבאים

    1 מצה  = 2 פרוסות לחם = 160 קלוריות

    1 עוגיית פסח קטנה = 2 פרוסות לחם

    100 גרם פיצוחים = 2 חופנים = ארוחה עיקרית+שתייה

    1 גפילטע פיש = 2 פרוסות לחם

     

    האם צריך להימנע מכל מאכלי החג הטעימים והמיוחדים?

    מה פתאום! יחד עם זאת, כדאי להחליט מראש כמה אני אוכל/ת, אלו מאכלים פחות חשובים לי ועליהם אוותר וממה כן שווה לי לאכול.

     

    כמות היא תמיד מילת המפתח.

    טריק הפלאים הוא לשתות 2 כוסות מים לפני הארוחה, אחר – כך סלט או מרק,

    לאכול בצלחת של מנה ראשונה, לסיים כשקצת שבעים ולא כשמאוד מלאים.

     

    העדיפו למרוח על המצות ממרחים "רזים" ומשביעים

    גבינה 5% מסוגים שונים, חומוס, טחינה, טונה, ריבה, פסטרמה, אבוקדו ועוד.

    ואם יש חשק גדול למצה עם שוקולד אז מומלץ שתהיה במקום ארוחה.

     

    השתמשו בארוחות מקזזות ומופחתות בקלוריות

    מצה קלה, פריכיות אורז, שתייה דיאטטית מידי פעם, ירקות, פירות, סוכריות ומסטיקים ללא סוכר, הרבה מים ושתייה חמה.

     

    קיזוזים

    אם אתם מרגישים שאכלתם יותר בארוחה מסוימת תקזזו בכמויות המזון בארוחה הבאה. בקיזוז לא מדלגים על ארוחה (חס וחלילה) אלא מצמצמים את הארוחה שבאה אחריה.

     

    בחירה

    בארוחה גדולה יש לכם את האפשרות לבחור. לבחור לוותר על מה שרגיל, לבחור לאכול את מה שהכי אוהבים, לבחור שאני אוכל מזה מעט.

     

    ספורט

    איזה כיף שבפסח יש המון זמן להליכות, אופניים, כדורגל וכל מה שאתם אוהבים. (רק טיפ קטן, אל תיבנו על הספורט שיקזז לכם את כל הקלוריות)

     

    ארוחה עיקרית ביום

    נסו להקפיד על ארוחה עיקרית אחת ביום. ואם זה בלתי אפשרי קזזו משתיהן.

     

    לאתר עמותת עתיד

אני מעוניין לקבל במייל הטבות
נוספות של onlife וכן מידע שיווקי