יש להזין שם משתמש בעברית בלבד
לאחר הרשמתך ישלח לכתובת המייל שהזנת סיסמה זמנית וקישור לאימות הרשמתך. אימות ההרשמה יתבצע דרך לחיצה על קישור שתקבלי בגוף המייל. לאחר מכן תוכלי להזין את הסיסמה הזמנית אותה קיבלת, ולגלוש כגולשת רשומה באון לייף
אנא המתן/י מספר שניות
  • סרן שמועתי בדמות מלאך המוות ווטסאפ
    "מה היה קורה אילו בשעות ההמתנה המורטות האלה, בהן מן הסתם אני לא יכולה לכבות את הסלולארי, סרן שמועתי המכונה מלאך המוות ווטסאפ היה תוקף אותי חזיתית"? מאיה פולק מתארת לעצמה מה היה קורה אם הייתה שמועת על פציעת בן זוגה במלחמת לבנון השנייה בוואטסאפ

    אסון כפר גלעדי אירע בשעות הצהרים ב-6 באוגוסט 2006. קטיושה נפלה על חיילי מילואים ליד בית הקברות של תל חי. באסון נהרגו 12 חיילים. לו פייסבוק היה קיים אז, בשעות עד שנודעו עוד פרטים אנשים היו בטח מצלמים מהטלוויזיה את תמונת החומה הזו של בית הקברות בתל חי, עם נעלי הצנחנים המגואלות בדם ומשכפלים אותה שכפול מעורר פלצות נוסח אנדי וורהול. היו מתחילים לעוף בווטסאפ צירופי מספרים של גדודי צנחנים ש'היו שם' ושמועות של מי- אמר- למי בטלפון שהוא מתמקם שם. היו מתחילים להגיע שמות של הרוגים. כל כך הרבה הרוגים. והכל עוד לפני שהגיע אלינו, המשפחות, אפילו בדל מידע.

    צריך להבין שעד שמאתרים את המשפחות של ההרוגים והפצועים, חולפות שעות ארוכות מאוד. חולף נצח של פה יבש מרוב אימה. אתה יודע שקרה משהו רע מאוד במדינה, אתה חושד שמישהו שאתה הכי אוהב בעולם נמצא שם, אבל זמן רב אתה ממתין ולא יודע למה אתה ממתין. מצד אף אחד לא מגיע לקשר אותך במישרין לאירוע, ומצד שני - קו הסלולארי של אהובך מתעקש לסנן אותך שוב ושוב דווקא עכשיו.

     

    במקרה שלנו קצין העיר חיפש את ההורים, לא מצא אותם בבית, עד שנחת בעבודה. זה לוקח שעות לעיתים לדעת איפה לאתר אישה שבורחת מבשורה, וגם זה נכנס לתוך זמן ההמתנה שחולף שבו עוד לא מודיעים בתקשורת פרטים מדויקים. מזה גם ניתן ללמוד שקצין העיר מופיע אצלך גם במקרים של פציעות קשות, לא רק במוות.

     

    אני בכלל עוד הייתי חברה ולא רעיה, אז לא הייתי רשומה אצל אף אחד. דיברנו בינינו בני המשפחה כל כמה דקות, עם אפס אינפורמציה. רק עם ים של ספקולציות שנשארו (למזלנו) בינינו לבין עצמנו ולא הפכו לנחלת הפיד של הכלל.

     

    מה היה קורה אילו בשעות ההמתנה המורטות האלה, בהן מן הסתם אני לא יכולה לכבות את הסלולארי, סרן שמועתי המכונה מלאך המוות ווטסאפ היה תוקף אותי חזיתית? איך אפשר לסבול דבר כזה בכלל?

     

    וגם היום, יממה אחרי גלי השמועות על ההרוגים בפעולה בשג'עייה, אנשים לא לומדים לשקול מילים. גם כשטרם פרסמו את כל שמות החיילים שנהרגו בשג'עייה, וכבר הפיד שלי מלא מתלכלכים ובעלי ספקולציות שמזמן איבדו את הרסן: אחד מצרף איור מפורט שמדגים איך כל עוכרי ישראל יכולים 'להיכנס לו לתחת' בלי שהוא מבין שבעצם גם הוא בפוסט הוולגרי הזה הוא עוכר פידים בעצמו.

     

    חבר אחר (לשעבר, כי החלטתי להסיר אותו) התפלמס שלשום על זה שיש שמועות ש-13 חיילי גולני נהרגו ושהוא רוצה פרטים. הוא לא טרח להסיר את הסטטוס למרות שאנשים בתגובות הפצירו בו לעשות כן. הדחף שלו לאסוף מידע היה חזק מכל. בעידן של מידע עודף והודף הפכנו להיות צרכניו וספקיו של פורנו סנאף קשה שבו 'בני מזל' שזה לא יקיריהם בסיפור סוחרים במידע על כאלה שיקיריהם כן בסיפור. זאת מבלי שהם מבינים שמחר זה יכול, שלא נדע, לקרות גם להם.

     

    אומרים שפייסבוק הוא סוג של כיכר העיר. לי הפלטפורמה הזו יותר נדמית בימים אלה כמו 'הייד פארק'. רק לא במשמעות של מקום שבו כל אחד יכול לעמוד על ארגז מאולתר ולשאת את דבריו, אלא יותר Hide פארק- מקום שמעורר רצון לעשות Hide להרבה אנשים כדי לא לקרוא את דבריהם המעופשים וחסרי האחריות.

     

    אני מברכת על התמימות הטכנולוגית ששררה ביום שבו בן זוגי נפצע. היא אפשרה לנו לקבל את הבשורה, קשה ככל שתהיה, בחיק המשפחה והחברים הקרובים באמת. בינתיים עברו שנים, בן זוגי עבר שיקום לא קצר וחזר לעצמו. הוא, אגב, מעולם לא פתח פרופיל בפייסבוק. הוא פשוט לא בעניין.

     

    אבל רובנו כן בעניין. אני לא אומרת שצריך לשמור על דממת אלחוט ולשים כסטטוס רק לינק מ'יו טיוב' נוסח "שלח לי שקט בקופסה", אלא פשוט להנמיך עצימות. להוריד גם את ההתבטאויות לחצי התורן בימים שקוברים פה חיילים.

     

    ולמי שלא מבין למה אני מתכוונת, אני מציעה שתדמיינו שהתעוררתם בבוקר, פתחתם את הפייסבוק וגיליתם שבזמן שישנתם, מארק צוקרברג החליט להתקין בצד ה'לייק' כפתור נוסף שאומר: 'הנמך עצימות'. עשו בו שימוש. עכשיו, כשכל כך הרבה משפחות לא ישנות בלילה מרוב פחד, תעשו לעצמכם פיין טיונינג על מה שמשתחרר לכם מהמקלדת. כבדו את הימים האלה. כבדו את חופש הביטוי. דווקא בגלל שהוא מאפשר חופש, אל תרססו אותו במילים רעילות ומרעילות.

     

    ולמי שמרגיש שהוא מתפוצץ ממידע בטחוני הרה גורל וחייב לשתף- פשוט כבה את הטלפון. היד הקלה שלך על ה-sendיכולה בקלות להרוס משפחה. לא משפט שלי, אלא של אח שקיבל ווטסאפ כזה והתראיין היום בתקשורת. למזלו, שמו של אחיו הופיע שם בטעות, אבל הוא דוגמה יוצאת דופן כי אצל אחרים זה נגמר אחרת. ואם מישהו שולח לכם בווטסאפ הודעה כזו עתירת מידע – בקשו בנימוס שלא ישלח לכם הודעות כאלה יותר בחיים.

  • לנו האמהות, יש את היכולת לקום מהשכול
    "הארץ הזאת יקרה מאד והיא קוראת לנו ולבנים שלנו". מרים פרץ, ששכלה את בני בניה- אלירז ואוריאל, פתחה את וועידת בריאות הנשים הגדולה של און לייף וריגשה את הנוכחים

    חודש אחרי שנפל בני במלחמת לבנון, לפני 16 שנה, אישי חטף סוכרת. שנה אחר כך התקף לב ראשון ואחר כך הוא נפטר. אתם יודעים למה? כי הוא לא דיבר. לנו יש כוח - כתוב "וידבר אלוקים", אלוקים דיבר. היכולת לדבר, לשתף, להתחלק בשמחה היא אחת מכוחות הבריאות הכי גדולים. לכן הסכמתי לבוא, ולכבוד הוא לי לבוא ביום קשה כזה - ביום שקוברים 13 חיילים.

     

    אתם יודעים שעם ישראל קם מ-12 אנשים בלבד, ואנחנו ביום הזה קוברים 13. כל ילד זה עולם ומלואו, חלומות, תקוות שנגוזו, אמא שחלמה לילד הזה. כמה מאיתנו חלמו על ההריון הזה. כמה קיווינו לילד הזה. כמה התפללנו וייחלנו להריון הזה וכשהוא הגיע כמה שמרנו עליהם. עשינו הכל כדי להגן עליהם. אין אמא בארץ שיולדת ילד – בת או בן – ורואה אותם במדים. מהרגע שהם נולדים אנחנו מתפללים שהשם ייתן להם חיים, אבל הארץ הזאת יקרה מאד והיא קוראת לנו ולבנים האלה. הלוואי וכל אחת שתצא מכאן ותראה את הילדים בתל אביב, ותראה את התינוקות ותראה את הילדים על שפת הים ותדע שזה בזכות החיילים שמתו השבוע. כי בזכותם אנחנו יושבים ביום הזה כאן.

     

    כוח החיים הוא גדול יותר מהשכול ועוצמת החיים גדולה יותר, ויום אחרי שהם קיבלו את ההודעה, הם פתחו את הדלת וראו שהשמש זורחת והעצים פורחים והפרחים פורחים והעולם ממשיך. אני ראיתי בשבעה את ששת ילדיי, ילדים על סף גיל ההתבגרות וילד אחד חייל ואת אישי שישב לידי, הבטתי עליהם והבנתי שאליעזר מת. ואלוקים עשה עימו חסד שהוא לא היה צריך לשמוע על נפילת אחיו, אלירז.

     

    לשנים יש כח עצום, אנחנו מביאות ילדים לעולם, אנחנו בוראות חיים, אנחנו מביאות כח של חיים, אנחנו נלחמות על החיים האלה. וכשראיתי את ילדיי בשבעה ידעתי שאני בוחרת להמשיך כי מגיע להם לחיות. מגיע לשאר הילדים בית מתפקד.

     

    אצלנו, האמהות, שעות המשברים הן השעות הגדולות של חיינו ואלוקים לא נתן לנו משברים כדי להשבר, אלא כדי לחשל את עצמנו, כי מכל משבר אנחנו קמות, נבנות, לומדות משהו על חיינו, על הכוח שלנו, על היכולות שלנו ואין אחת שיושבת פה שאלוקים לא נתן לה כוח. שאלת החיים היא שאלת הבחירה - האם אני רוצה לקום בבוקר, להתאפר להתקלח, להתבשם, להתלבש, לקום מהמיטה, או שאני בוחרת לקונן על מר גורלי. אני בוחרת לקום ולהודות לאלוקים על מה שיש לנו. להודות על ארבעת הילדים, על שמונת הנכדים. אני מודה על הבוקר שקמתי ופקחתי את עיניי. אתם יודעים כמה נשים לא יכולות לפקוח את העיניים בבוקר? כמה לא יכולים להודות על מה שיש לנו ולטעת תקווה בילדינו? ולכן כשקמתי מהשבעה של אוריאל המשימה הקשה שלי היתה לא ללכת לעבודה בבית הספר, אלא להכין סנדוויץ. והרי חרב עליי עולמי. מי רוצה לאכול אחרי שהוא קובר את בנו? אבל ידעתי שהבת הקטנה שלי צריכה ללכת לבית הספר ולקבל סנדוויץ.

     

    לימים נפל אלירז בדיוק במקומות שמדברים עליהם היום. בדיוק עם אותו חמאס, בכיסופים ועזה, בעין השלושה, עם אותם טילים וקרבות. וכשבני נפל, כלתי שלומית היתה עם ארבעה ילדים קטנים. הקטנה היתה תינוקת בת 8 וחצי חודשים שלא מכירה את אבא שלה, הוא ראה אותה פעם אחת. גילי עכשיו בת 4.5. מקפצת, רוקדת, גולנצ'יקית, וכשהיא רואה חיילים היא אומרת לי "סבתא, תראי אלה החיילים של אבא שלי". החיזבאללה הרג את אוריאל אבל את הרוח של גילי לא הרגתם. הנה גילי ממשיכה לחיות בארץ הזאת בזכות הנפילה הזאת.

     

    כששלומית ביקשה שאגיע, אחרי שנודע על מות אלירז, אני שומעת את אור בן ה-6 אומר למרים בת ה-5 "איזה כיף, סבתא תכין לנו קציצות" ואני באותה שנייה חשבתי: "קציצות? איזה קציצות?". כי כשבני היה מגיע מעזה הוא היה לוקח קציצות ישר מהסיר, אז איך אני אכין עכשיו קציצות? אבל זו גבורת נשים. שמתי את הקערה על השיש ולא הייתי מסוגלת להכין קציצה. הדבר הכי קל בחיי, לא הייתי מסוגלת לעשות, כי ידעתי שביום שאני אכין את הקציצה, אלירז לא יאכל יותר. זהו. אבל עם בכי גדול ודמעות והרבה מליחות בבשר, יצרתי את הקציצות. וכשהגעתי לנכדים, הם רצו אלי ולא שאלו "סבתא, מה שלומך?", אלא "סבתא, הבאת קציצות?". כי זה החיים - לקום בבוקר ולהכין לנכד. זה מה שיעברו המשפחות השכולות.

     

    אני אומר לכם משהו על אמהות - בניי שירתו בסיירת גולני, שלושתם בפיקודו של מח"ט אל"מ ראסן עליאן שנפצע, וכשאוריאל בני היה בגולני זו היתה תקופה שהם היו מגיעים פעם בחודש ואנחנו משפחה דתית ומה לעשות? השבת נכנסת. הוא היה מודיע לי שהוא מאחר ויש לי שישה ילדים בבית, והדוד קטן. הייתי מחממת מים, ממלאה את האמבטיה במים חמים ולוקחת מכל השכנות נייר כסף כדי לעטוף את האמבטיה על מנת שבני יספיק להגיע ולהכנס למים החמים האלה, שפצעיו יגילידו.

     

    התפללתי לאלוקים שיאפשר לי להמשיך להוציא קוצים מהראש שלו, מהגרביים. "תן לי קוצים", ביקשתי , "תן לי אותו חי". אספתי את הקוצים, יש לי פאקט שלהם. כשיבוא יום ואני אתייצב לפניו אני אומר לו, "תזכור את היום הזה". אני אתן לאלוקים מתנה, קוץ אחד ואני אומר משפט שכתב בני אריאל בקורס קצינים: "עם מכלול הקוצים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה מטר על מטר. אלה לא סתם קוצים אלה קוצי ארץ ישראל". כל פעם שנידקר במלחמות, נזכור שאלה קוצי ארץ ישראל.

     

    לנו, האמהות, יש את היכולת לקום מהשכול, להתלבש להתאפר ולרקוד בחתונה של ילד אחר ולשמוח בשמחתו ולהגיד תודה לאלוקים. וכשילדים רואים אמא שממשיכה, שדבקה בחיים, אז הם מעריכים את החיים ודבקים בהם.

     

    כשאישה כורעת ללדת, זה נקרא שהיא יושבת על המשבר. היא מכירה את כוחו של הכאב העז, אבל רואה את האור. המשבר הוא משבר - הוא מרפא, זה בידיים שלנו, זה ביכולות שלנו. כשנצא מכאן, אל תשפטו אנשים על ימין ושמאל. היום אנחנו עם אחד, עם עוצמת חיים גדולה. שנתברך בחיים טובים.

     

    צילום: בני גמזו

  • מחקר: מהו הגורם המרכזי להשמנה?
    מחקר חדש ביקש לגלות מי האויב הכי גדול של עודף המשקל: המחסור בספורט או עודף הקלוריות. התוצאה בהחלט הצליחה להרים כמה גבות

    כולם יודעים שהאויבים הכי גדולים בדיאטה הם כושר ועודף קלוריות, אבל מחקר חדש ביקש לדעת מי מביניהם הוא הגורם העיקרי להשמנה. המחקר, שפורסם ב-American Journal of Medicine, גילה כי בעשרים השנים האחרונות, מספר האנשים שדיווחו כי הם לא עושים ספורט עלה מ-19 אחוז ב-1994 ל-52 אחוז ב-2010. אצל הגברים עלו האחוזים מ-11 ל-44 באותן השנים. בזמן הזה, עלה מדד ה-BMI ב-0.37 אחוז מדי שנה גם אצל הגברים וגם אצל הנשים, בעיקר אצל נשים בגילאי 39-18. לעומת זאת, צריכת הקלוריות הממוצעת לא השתנתה למעט אצל שתי קבוצות: נשים שדיווחו כי הן לא עושות ספורט בכלל צורכות כעת יותר קלוריות, ואילו גברים המצאים בכושר גבוה ונוהגים לעשות הרבה ספורט בזמנם הפנוי צורכים פחות קלוריות מאשר הגבר הטיפוסי של שנות ה-70.

     

    "מצאנו קשר ישיר בין כמות הזמן המוקדשת לפעילות גופנית - אבל לא של הצריכה הקלורית היומית – לבין העליה במדד ה-BMI והיקף המותניים", אומר מחבר המחקר אורי לדבאום, פרופסור לרפואה באוניברסיטת סטנפורד. "הממצאים שלנו לא תומכים בדעה הרווחת לפיה העליה בהשמנת היתר בארצות הברית היא תוצאה עיקרית של העליה המתמדת בצריכה הקלורית הממוצעת של האמריקאים".

     

     

    האם כל המלצות התזונה שגדלנו עליהן הן שקר ?

    מחקר חדש גרם לענת הראל לחשוב שאולי כל מה שהיא ידעה על תזונה נכונה אינה נכון

    לכתבה המלאה...

     

     

    למרות ממצעי המחקר, USDA data דווקא דיווחו כי בשנים האחרונות יש עליה מתמדת בצריכת הקלוריות, וכי האמריקאי הממוצע אוכל היום כ-500 קלוריות יותר ממה שהוא אכל ביום רגיל ב-1970.

    אין ספק שהחיים של כולנו הופכים ליותר ויותר מכווצים בתוך הכיסא שליד המסך, אך יחד עם זאת כנראה שזה קצת מוגזם לבטל לגמרי את ההשפעה שיש לקלוריות על המשקל שלנו, ורגע לפני שאתם מזמינים את בן וג'ריס לחגוג אתכם את תוצאות המחקר, כדאי אולי שתדעו עוד פרט קטן לגביו: אמנם על פי התוצאות לא היתה עליה בכמות הקלוריות שאנחנו צורכים, אבל עם זאת לא נבדק באיזה סוג של קלוריות מדובר. כלומר, יכול להיות שאנחנו צורכים את אותן 1,000 קלוריות ביום (במקרה הטוב, כמובן), אך אלו מגיעות ממזונות בעלי אחוזי שומן גדולים יותר ואי לכך מובילות גם כן להשמנה.   

     

    פמלה פווארס הנלי, עורכת במגזין American Journal of Medicine, כתבה הערות למחקר מנקודת מבט סוציו-אקונומית. בין השאר היא הזכירה את העובדה כי כיום יש הרבה יותר אנשים, ובעיקר אמהות חד הוריות, שעסוקים בלשרוד את היום ולא ממש מוצאים זמן לרוץ להנאתם. "זה לא מפתיע שלנדבאום ושות' מצאו שיש כזו ירידה בזמן שמוקדש לפעילות בקרב אמהות צעירות", כתבה הנלי. "אם את מבלה את כל הזמן והאנרגיה שלך כדי לפרנס את המשפחה, אין פלא שאין לך זמן גם להתעמל".

     

    אז כמו שאולי שמתם לב, בסופו של דבר המחקר הזה לא טומן בחובו חדשות כל כך טובות. מה בכל זאת אפשר ללמוד ממנו, מלבד שוב לשמוע על החשיבות של פעילות גופנית? שגם אם אין לנו זמן להתאמן עכשיו לחצי מרתון, או אפילו ללכת לשני שיעורי פילאטיס בשבוע, אנחנו עדיין יכולים לדאוג לכך שלפחות המזונות שאנחנו אוכלים יהיו מהסוג הנכון, כלומר יותר פחמימות מורכבות, ירקות, קטניות ופירות ופחות סוכרים ושומנים.       

22.07.14 | נטלי כהן

בדיקה מדאיגה של הברבי היזמית החדשה מגלה שאומנם היא כבר לא רק יפה וטיפשה, אבל עדיין יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור

21.07.14 | מערכת onlife

טליה פלד קינן וגאלה רחמילביץ הן רק חלק מהמשתתפות בפאנל על דימוי גוף ויחס החברה לאנשים שמנים במסגרת וועידת בריאות הנשים של און לייף

לחשוב מחוץ לחופשה

מחקר בריטי חדש מצביע על כך שאחד מכל 5 סטארט-אפים נולד מרעיון שנוצר בזמן חופשה. מה בדיוק גורם לנו להיות יצירתיים יותר בעת נופש?

הולי סלייד- forbes / קריירה

לסכן את החיים בשביל הכרישים

סרטו דוקומנטרי חדש מספר את סיפורה של מדיסון סטיוארט, אוסטרלית בת 20 בלבד, וכבר נודעה בכל העולם בשם "נערת הכרישים" שלוחמת למען הישרדותם

עדי הגין / מסר בבקבוק

לא משתפים פעולה עם השתפ"ים

האם קולקציות הקפסולה הן פתרון גאוני לפאשניסטות, או שאולי הן עוד דרך להוציא מאתנו כסף?

אלכס בן-יוסף / אופנה

רואים שקוף

לפני שאתם מוציאים מאות שקלים על משקפיים שאחר כך יעלו אבק על המדף, הנה הזוגות שאסור לכם לפספס

אלכס בן-יוסף / מסלול שבועי

מטוסים 2: מפחדן לגיבור מלחמה

מערכת און לייף מחלקת כרטיסים לסרט "מטוסים 2: לוחמי האש"

מערכת onlife / תרבות

5 חברות האופנה הכי ירוקות

אם אתם רוצים להיות ירוקים לא רק במיחזור בקבוקים או חסכון במים אלא גם במה שאתם לובשים - אלה החברות שכדאי לקנות מהן

עדי הגין / מסר בבקבוק

איפור נשים ואיפור אומנותי