הפלופים הגדולים:

מאמה מיה! 

בסוף ההקרנה בסינטמק ירושלים, לשם הלכתי יחד עם אמי לראות את בכורת "מאמה מיה" (2008) נעמדו הצופים ומחאו כפיים למשך דקות ארוכות. זאת לאחר במשך שעה וחצי בהם קיפצו אנשים בשנות החמישים המוקדמות שלהם ללא הפסקה, שרו את השירים של הלהקה השוודית, צעקו קריאות עידוד וצחקו בווליום שהרעידו את קירותיו של המוסד הותיק והמאופק במרכז ירושלים.  

מריל סטריפ - אפילו בסרט הזה היא היתה טובה

מאמה מיה איננו יצירת מופת שתיזכר בהיסטוריה הקולנועית. הוא ממתק מחומם יתר על המידה שנסמך על הצלחת המחזמר בקרב תיירים חובבי נוסטלגיה. סטריפ אינה מפגינה בו ולו שמץ מיכולותיה הוירטואזיות (אלא אם כן שירה בינונית היא יכולת וירטואזית) אבל אין ספק שהיא נהנית. וכשהיא נהנית, גם אני נהנית.

מספיק לראות את פניה בכתוביות הסיום, לבושה בבגדים מגוחכים ומתנהלת על פלטפורמות אימתניות, מחייכת כאילו אין קמטים בעולם. ואולי עכשיו זה זמן טוב להודות בזה – גם אני הייתי בין אלו ששרו ורקדו באולם ומזמן לא נהנתי ככה מסרט!

תנאי צפייה: פלטפורמות, נקניקיות וצ'יפס על שולחן של איקאה.

המוות נאה לה 

זו הייתה יכולה להיות סאטירה משעשעת על תעשיית האנטי אייג'ינג המתרחבת אבל רוברט זמיקס (שחתום גם על "בחזרה לעתיד" שהיה פסקול נעוריי) יצר מוצר מקושקש, על גבול הפארודיה העצמית ובלי לנצל אפילו קמצוץ מהצוות שכלל את סטריפ, גולדי הון וברוס ויליס.

המוות נאה לה (1992) לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות ואפילו סטריפ לא הייתה מסוגלת להציל אותו. מגיעים לה תפקידים טובים יותר.

תנאי צפייה: נעלי בית בצורת ארנבונים ומסכת לחות על הפנים. 

סרטי האהבה הגדולים:

הגשרים של מחוז מדיסון

אני מודה, מריל סטריפ היא לא הבחירה הראשונה שלי לסרט רומנטי. משהו במראה שלה משדר קשיחות וענייניות שלא יושבים טוב עם סיפור אהבה סוחף ומלא תשוקה שבו את מאבדת כל חוש של היגיון, רוצה להתפשט ולרוץ ערומה בגשם. רגע, נסחפתי. אז מריל סטריפ, בואו נגיד שהיא לא היתה הבחירה הראשונה שלי לסרטים מסגנון "סיפור אהבה בלתי נשכח". 

ואז הקרינו את "הגשרים של מחוז מדיסון" (1995).

מריל סטריפ וקלינט איסטווד - לא הזיווג המתבקש אבל כמה שזה היה לוהט

קלינט איסטווד הוא סטייה פרטית שאני מטפחת שנים, אבל לראות את שניהם חולקים מסך - הוא על תקן הזר הגבוה והמיסתורי , והיא על תקן עקרת הבית המשועממת - ניקה במהירות ויעילות את שאריות הציניות שעוד טבועות בי בנוגע למערכות יחסים וגיבורות רומנטיות. השעה היתה מאוחרת בלילה ואני התאהבתי באופן סופי.

חיים של החמצה עברו על הגיבורה (סטריפ הייתה בת 46 בעת צילום הסרט) והיא הייתה צריכה גבר חתיך ומסוקס שיפרוץ לחייה ויראה לה מה היא מפספסת. האם זו לא הפנטזיה האולטימטיבית? שמישהו פשוט יגיע ויציל אותנו מעצמנו? איסטווד שגם ביים את הסרט, הדריך את סטריפ ליצור דמות שמשתחררת מכבלי היום יום שלה בעדינות רק כדי להתפרץ לאפשרויות שגלומות בתוכה בתשוקה וחיים שטרם נראו על המסך הגדול.

הרגע שבו החליטה להישאר במסגרת הקטנה והמצומצמת שלה ולא להעז בעוד הוא מבטיח לה במבט את כל האושר שהיא ראויה לו היה רגע מכונן בחיי. מאז זה מה שאני מחפשת: גברים עם מבטים מבטיחים והכוח לקיים. 

תנאי צפייה: חבילת שוקולד ותה צמחים מחמם. 

זכרונות אהבה מאפריקה

גם כשנותנים לה את רוברט רדפורד, סטריפ לא מפשלת. גם פה מדובר באלפא גבר שהגיע היישר ממאגר הפנטזיות הפרטי שלי: צייד, יפה תואר, ג'נטלמן, איש שיחה ובחור שנראה מצוין בחליפת טוקסידו.

אתה יכול לקחת אותי לאפריקה בכל רגע נתון. רוברט רדפורד ומריל סטריפ

סטריפ הצליחה לתת תצוגת משחק מדויקת, להימנע ממלכודות חשוכות ולהפוך ל'קדושה מעונה' ושמרה על שובבות קלה לאורך הצילומים. אפילו המבטא הנוראי (הדמות מבוססת על סופרת דנית) לא גרע מהתפקוד שלה. כשהיא התרסקה על המסך, התרסקתי אני לתוך הספה. "לא היית צריכה לתת לו ללכת" אמרתי לה "יכולנו להיות מאושרים עוד הרבה שנים ביחד".

תנאי צפייה: טייץ מנומר ותפוחי אדמה שחומים בתנור.