במשך שנים רבות הייתי מקבלת "שוק", פעם בכמה חודשים או מ"פנאי פלוס" או שהייתי זוכה למבט מזועזע מדורין אטיאס אצל גיא פינס - על משהו שלבשתי לאיזו פתיחה. האמת, ברוב הפעמים הביקורות צדקו, כי מה לעשות שבמשך כל השנים, היה לי הרבה יותר חשוב שיגידו שעשיתי תפקיד מהמם מאשר שלבשתי שמלה מחמיאה. מאז ומתמיד האמנתי ב"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו״. ככה חונכתי. 

עוד ב-onlife:

• דברים שלמדתי באמסטרדם. הבלוג של מיכל ינאי
• איך, לעזאזל, אביבית מהאח הגדול מצליחה להפיל את כולם?
• פנינה רוזנבלום: עשיתי את כל הטעויות האפשריות
   

אני חייבת להודות שבשנים האחרונות, התחלתי להקפיד קצת יותר על מה אני לובשת או על איך שאני נראית, גם אם זה לא לצורך תפקיד. אולי זו ההתבגרות, אולי המגזינים שהתחלתי לעלעל בהם, ואולי חברתי קארין ריבן, הסטייליסטית, שאמרה "שעם כל הכבוד לתוכן, גם לעטיפה יש משמעות". 

משמעות שמשמעות, אני באופן עקרוני, בעניין של נוחות. ממעטת ללכת על עקבים, כמעט לא מתאפרת ביום יום, ומודה לאלוהים שאנחנו לא בתקופת המחוכים. זה לא שאני לא מסתכלת לפעמים על תמונות שלי בתור ילדה ואומרת לעצמי ״אלוהים שישמור, מה אמא שלי חשבה לעצמה כשהלבישה אותי ככה?!?״ אבל מצד שני, אני בטוחה שהיה לי יותר נוח מלכולם.

כן כן, יש מצב שגם הילדה שלי תביט בתמונות בעוד כמה שנים ותגיד ״אלוהים שישמור, מה אמא שלי חשבה לעצמה כשהלבישה אותי ככה?!?" אבל אני מקווה שהיא תבין שהרבה יותר גרוע היה לשלוח אותה לגן, בת שנתיים, עם ג׳ינסים צמודים עד להתפוצץ, שהיא היתה באמת מתפוצצת בהם (למרות שהיא רזה כמו מקל) אחרי הפסטה של הצהריים, שלא לדבר על לחסוך ממנה חולצות עם פייטים וחרוזים (ככה זה ברמת השרון) שלא נראה לי סימפטי לישון על זה בגן. זה שורט, מציק ובעיקר, מיותר!!! 

הכי בטריינינג

אצלי הילדים בטריינינג, כמעט כל הזמן. וביננו, גם אני הייתי שמחה להסתובב כל היום וכל הערב עם טריינינג. אולי זה בגלל שהעיסוק בלהתאפר ולהתלבש הוא כל כך דומיננטי במקצוע שלי; מבחינתי, אם יש לי יום חופש, אני מעדיפה נטורל. אני גם באמת מאמינה כשהפנים קורן, הוא שוטף את החוץ, 

וגם להיפך, אני מכירה כמה אנשים שהשקיעו לא מעט כסף ומאמצים באיך שהם נראים, אבל מספיקות שתי דקות במחיצתם להבין שהבפנים רקוב, ונוצצים ככל שיהיו, לא אותם תרצו לידכם במסיבה, ובטח שלא כשתחפשו כתף תומכת.

יש לי חברה שלא משנה על מה תתחילו לדבר איתה, בסוף זה יגמר בשיחה על מוצרי קוסמטיקה, או חברות אופנה שהגיעו סוף סוף לארץ. כבר שנים שיש לה פטיש לניתוחים פלסטיים. בסוף, אחרי שבזבזה את מיטב כספה על הרמת כל מה שרק אפשר (בגיל 30, כן?), היא התחתנה עם פלסטיקאי שבכל יום הולדת מתח לה עוד חלק בגוף. עכשיו היא גם גרושה,  ולמרות שהיא נראית מיליון דולר, היא לא מצליחה למצוא אהבה (או אם להיות ממש בוטה, גברים בורחים ממנה).

לעומתה, יש לי חברה שמתעקשת לא לצבוע את כל השיערות הלבנות שצצו לה, שלא נוגעת בציצי למרות שהוא ראה ימים טובים יותר, וגם מסרבת להיכנע לצו אופנה כזה או אחר. אבל משהו בפשטות שלה, בכנות שפיה וליבה שווים, במראה הלא מאיים והלא מתחפש, שפשוט "קונים" כל מי שבא איתה במגע וגברים רבים נופלים לרגליה.

ככה בחיים - גם בבית שאנחנו עומדים לגור בו. כשהכנו את כתב הכמויות של השיפוץ והגענו לטיח חוץ, חטפתי חום. מה? מה זה משנה איך נראה הבית מבחוץ? גם ככה הוא עולה כל כך הרבה מבפנים. ולמי איכפת? מבחינתי שישארו בלוקים חשופים. 

אבל לכו תתמודדו עם משפטים כמו: ״שפכטל צבעוני משדר איכות, אסתטיות ויוקרתיות״ או ״שפכטל צבעוני מוסיף הרבה למראה הקיר או הבית ותורם רבות להשגת המראה הביתי הצבעוני, המועדף שרוצים״ והנורא מכולם "שפכטל צבעוני הוא הפתרון המושלם למי שרוצה לגוון ולהפוך את עיצוב הבית שלו לייחודי ומרשים".

טוב, נו בסדר. בסך הכל אולי אני לא רוצה שהבית שלי יראה כמו כוסית בשמלת ערב חנוטה ומנצנצת, אבל אני בטח ובטח לא עושה את כל מאמץ השיפוץ כדי שבסוף הוא יראה כמו ילד עצוב בטריינינג.

אז אחרי, שקרן נוימן, חברתי הטובה מ"נירלט" (ככה זה כשאני מתעלקת עליה כל היום - היא נאלצה בסוף לאשר לי חברות בפייסבוק..)הסבירה לי קצת על השפכטל הצבעוני שאיתו אמורים לצבוע את הבית מבחוץ, הבנתי שגם אם אני "נכנעת" לצו האופנה, נשארת בידי אופציית הבחירה בין המרקמים, רמות חספוס, גוונים שונים ובחירה ואני גם יכולה לבחור את הגוון ממאות הצבעים המרהיבים הקיימים.

עשינו סיור וראיתי בתים הורסים!! אני מודה שלמרות כל מה שאמרתי קודם, אם לפעמים הבגדים "עושים" את האדם אז אין ספק שהשליכט הצבעוני יכול "לעשות" את הבית. 

אז בואו נדייק:  אם יהיה גם צבע הורס בחוץ וגם אנשים סבבה בפנים, אז ניצחנו. ואם לא הבנתם, אז כן, החמאתי לי ולמשפחה שלי. כי בשביל מה יש לי בלוג משלי??

 שיהיה לכם יום מקסים, ואל תפסיקו לכתוב לי!

michalyanai2@gmail.com