היה נדמה לי שהיא תחכה לי עוד קצת. זה ממש  לא יאה לבוא ככה עם המצלמה ולשאול "נו אמא ,ספרי לי על ...."  כי הרי ברור שאישה כה חכמה, כה חריפה,תסיק מזה בדיוק את מה שאנחנו לא רוצים שתסיק: שסופה קרב והנה אנו, ילדיה, ממהרים לאחוז בשברים, לארוז את הזיכרונות , שהפכו אותה למי שהייתה ובהכרח גם אותנו למי שאנחנו. ועכשיו, מאוחר מידי.

 

אני יושבת לצידה, מול הפנים המחייכות, אבל שלא יודעות לבטא יותר משני משפטים שנשכחים בתום הגייתם, ושאין לה כל יכולת לגלות עניין בתשובה שתלווה אותם. על המבוכה שאולי היא חשה, היא מכסה בשירה. חוזרת ושרה את אותם שלושה שירים שוב ושוב.

 

כמו נורות שנכבות, אחת אחרי השניה

פעם לפני שלוש שנים, שנראות כמו נצח, המח שלה היה מחובר ללב שלה בעוצמות של אלפי ואט. מאז, כל יום כבתה עוד נורה ועוד נורה. חדר אחר חדר הוחשך, קומה אחר קומה לבשה עלטה, ועכשיו אפילו אור בודד ואקראי כמעט ולא נדלק שם בתאי המח שאבדו לעולם, ורק הלב החם פועם. נדמה שהמחלה הארורה הזאת לא יודעת שובע, עמלה בקפדנות ובנחישות להעלים את האישה שהייתה אמא שלי.

 

אלצהיימר

 

אני מתעוררת בלילה בבעתה. נזכרת בהתנהגותה נטולת כל שליטה עצמית של מוסכמות תרבותיות. למבטי המזועזעים היא משיבה בחיוך שובה לב ותמים של ילדון חף מכל פשע.

אני מוצאת את עצמי נקרעת בדילמות אם לקחת אותה איתי לכל מקום, למפגשים ולאירועים, כמו שעשינו פעם, כמו שכל כך אהבה. ואני שואלת את עצמי כל פעם מחדש, מה עוד צריך לקרות כדי שאני אבין, כדי שאני אפנים שזהו, די. זה לא תלוי בי, ולא באהבה האינסופית אליה. שזה לא תלוי בה וברצון הטוב שכבר אין לה, כי הוא נטרף על ידי מפלצת האלצהיימר הרעבתנית. האמא המדהימה שהייתה לי איננה עוד.

 

היא עטופה בשלווה, מחוברת, כפי שלא הייתה מעולם בחייה, לרעבתנות למזון ולרצון בלתי נשלט לממתקים ולעוגות. ואנו נאלצים לקצוב לה במשורה את הדבר היחיד שגורם לה עונג, בטענה המגוחכת של שמירה על בריאותה. שחלילה לא תחלה. כמה ציני.

 

לנהל שיחה דמיונית עם אמא

וכך מביקור  לביקור, שבוע אחר שבוע, אני חוזה בהידרדרות הקוגניטיבית החד כיוונית, העקבית, ואני חסרת אונים. אמי הולכת ונעלמת למול עיני. אך ככל שהיא נעלמת, כך אני מגלה באופן יותר ברור, חלקים שלה בתוכי.

 

פתאום אני מתבוננת בתמונותיי מהזמן האחרון, ואני כל כך דומה לה. תכונותיה מהדהדות באופן גובר ומתחזק בהתנהגותי. אני מוצאת את עצמי מדמיינת את השיחה שהייתה יכולה להיות לי איתה כמו פעם, כשבאתי להיוועץ בה לפני כל מהלך חשוב ומשמעותי בחיי או כשהייתי צריכה עזרה, ופני מעולם לא הושבו ריקם. אני שומעת בעיני רוחי את מה שהייתה אומרת לי אילו יכלה להגיד לי. יותר מפעם אני חושבת כמה חשוב שאחזור על הדברים האלה בפני ילדי, בני דור האיקס והוואי, שאורח חייהם כה שונה.

 

אני מקפידה מאד על הדברים שהקפידה - ארוחות משפחתיות, שולחן חג מפואר בכל חגי ישראל, קשר משפחתי. כועסת מהדברים שהכעיסו אותה, שמחה מהדברים ששימחו אותה. אז אולי בכל אופן באופן אבסורדי מעט את כאן, אמא, נוכחת  במלוא עצמתך והדרך באמצעותנו, עטופה ומוגנת באהבתנו ובדאגתנו. 

 

ממשיכים לעזור להורים שלנו>>