לכל מקום שלא תסתכלו – טלוויזיה, מגזינים, אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות – תראו אנשים חטובים ורזים. בצד השני של המשוואה הזו ניצבים האנשים השמנים, אלו בעלי עודף המשקל, הזוכים ליחס נחות ומעליב בהשוואה לרזים, ולא משנה הפלטפורמה או ההקשר. אתם מכירים את הפתגם "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"? זה נכון במיוחד כשאנשים רזים פונים לאנשים שמנים, פעמים רבות לכאלה שהם אינם מכירים בכלל, פעמים רבות בפומבי, ומעירים להם על המשקל תוך הפגנת דאגה, לכאורה, לבריאותם. ההערות הן בדרך כלל בסגנון "זה לא בריא להיות שמן" או "כדאי לך להתעמל ולהיות פעיל ספורטיבית, זה יעזור לך לרזות".

עוד באון לייף:

כעת מחקר חדש שפורסם בכתב העת האמריקאי Obesity מגלה שהב??יו?ש – השיימינג – לא רק שאינו מועיל, הוא אף מזיק. במילים אחרות, אם אתם חושבים שההערה שלכם תגרום לאדם המלא לחפש את מסלול הריצה הקרוב, דעו שלרוב הוא דווקא ירוץ למקרר הקרוב. ויש לכך הסברים רגשיים ובעיקר פיזיולוגיים.

דקלה דוד טוירמן, דיאטנית קלינית במכבי שירותי בריאות, מסבירה כי "תופעת השיימינג, או ליתר דיוק הפאטשיימינג, לא מעניקה דרייב לאדם מלא או שמן לשנות את אורח חייו. אולי, במקרים נדירים, זה יעניק מניע ראשוני לאותו רגע, שיגרום לו לוותר על קינוח למשל, אבל בטווח הרחוק הערה מבישה תעשה בדיוק את הפעולה ההפוכה ותוריד את הדימוי העצמי הנמוך ממילא של האדם השמן. וכשהדימוי נמוך – הדרך לאכול כמנגנון פיצוי עשויה להיות קצרה מאוד".

רבל ווילסון. למה להעיר לשמנים?

לדברי דוד טוירמן, כדאי להימנע לגמרי מהערות ומהבעת דאגה בפומבי, בין אם ברשת, בוואטסאפ הקבוצתי או ברחוב. "זה לא תורם, והביטחון ביכולת של אדם הסובל מעודף משקל להשתנות גם ככה נמוכה. כך שגם אם יש לאדם המלא כוח רצון, ההערות המביישות פוגעות בביטחון ביכולת שלו לשנות עד כדי ריסוק הביטחון העצמי המועט שיש ממילא. ועם ביטחון מרוסק – אי אפשר לשנות הרגלים".

מה השתנה היום לעומת העבר?

"מאז ומתמיד היה קיים הנושא של חרדת סטטוס, אבל היום אנחנו חשופים הרבה יותר ברשתות ובקבוצות הווירטואליות השונות, מעלים תמונות וסרטונים ומתעדים המון. במקביל, היד שלנו קלה מאוד על המקלדת ואנחנו מרשים לעצמו להעיר לאנשים בעלי עודף משקל בקלות רבה מדי ובהיעדר רגישות לחלוטין. היום הכל מועצם כי אנחנו חיים בעידן ויזואלי ומהיר ולכל אחד יש דעה על כל דבר, במיוחד על אנשים שמנים. אדם שמן מתויג אוטומטית כאדם עצלן, מוזנח, חסר שליטה עצמית, פחות מוצלח ופחות שאפתן. אנחנו ממהרים להדביק תוויות ובהתאם להן להעיר הערות פוגעניות והרסניות.

בנוסף, וזו אחת הנקודות הכי חשובות בשיימינג, ביוש פומבי שכזה עלול לגרום להפרשת הורמוני סטרס המובילים לאכילת יתר:"מעבר להיבט הרגשי שנפגע, בשיימינג נפגע גם ההיבט הפיזיולוגי – הפרשת הורמוני סטרס, כמו קורטיזול, המובילים לאכילה מוגברת ולעלייה במשקל בעקבותיה, כך שהערה שכביכול הייתה אמורה לדרבן לירידה במשקל עושה בדיוק את ההיפך", מוסיפה דוד שטוירמן.

בשורה התחתונה אפשר לומר שדווקא הפאטשיימינג הוא זה שגורם להשמנה ולאו דווקא המחסור בכוח רצון. אפילו עצם המושג דיאטה מלחיץ ועלול להוביל לעלייה במשקל בעקבות חרדה ואכילת יתר סביבה החרדה. לפי מחקר אמריקאי שבחן צעירות הלומדות בקולג', מתקיימת אמונה מוטעית כי ירידה במשקל קשורה אך ורק לכוח הרצון וכי אנשים שלא יורדים במשקל, פשוט לא מתאמצים מספיק. אולם ירידה במשקל קשורה לגורמים רבים, חלקם גנטיים (כדי לסבר את האוזן, במשקל שלנו מעורבים כ-400 גנים שונים, כך לפי דוח של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד), חלקם סביבתיים הקשורים לאורח החיים המודרני, וחלקם – כפי שאנחנו עדים בעולם של היום – חברתיים-פומביים.

אגב, בעלי עודף משקל לא סובלים משיימינג רק ברשתות החברתיות, אלא חווים לא פעם שיימינג מהרופאים המטפלים שלהם. רופאים נוטים לתייג לשלילה אנשים הסובלים מעודף משקל וממהרים להדביק להם תוויות של עצלנים, טיפשים וכדומה.

מה עושים?

"גם כהורים לילדים בעלי עודף משקל וגם כלפי עצמנו חשוב ראשית לשים לב לתופעה של שיימינג ולהוקיע אותה. אין לה מקום בחיינו. שנית, אני מציעה מעין תהליך פנימי של אנטי-שיימינג- ללמד את הילדים ולתרגל איתם איך לחפש את היכולות שלנו. להראות לילד במה הוא טוב ומה טוב בו, לעזוב את העיסוק במשקל בצד ולהתמקד בהצלחות, גם אם הן קטנות, כמו 'למדתי לרכוב על אופניים', 'אני מצייר יפה' וכך הלאה. מומלץ לעשות תרגילים של 'מה למדתי בחיים' ולמנות את כל המיומנויות שהשגתי ולחזק את המקומות המוצלחים".