רמי ודניאל (שמות בדויים) היו ילדים ספק נערים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שהוגש נגדם לאחרונה (המעשים שמיוחסים לשני הנאשמים אירעו כאשר רמי היה בן 14 וכשדניאל היה בן 15 שנים בלבד). מכתב האישום עולה שבאופן קבוע היו מגיעים מדי יום שבת לבית הכנסת שבשכונת מגוריהם בעיר בת ים, אבל במקום לשאת תפילה חרישית לבורא עולם ותו לא, ביצעו השניים מעשים מגונים בילדה בת שמונה שנים בלבד בשלוש עשרה הזדמנויות שונות.

 

אין צורך להכביר במילים על כך שלאחר שהורשעו השניים בביצוע העבירות שיוחסו להם, נאלץ בית המשפט להתמודד עם שאלת העונש שעליו להטיל עליהם. על כף אחת מכפות המאזניים ניצבה חומרת המעשים שבצעו וגילה הצעיר של הקורבן ועל הכף השנייה ניצב כמובן גילם של העבריינים הצעירים. בגזר הדין של רמי ודניאל חרץ השופט כי מידת החומרה של המעשים שביצעו השניים אינה מוטלת בספק וכי על מעשים מעין אלה יש להגיב בחומרה רבה ככל האפשר ללא שום ויכוח. הפוטנציאל השיקומי השאלה האמתית שצריכה להישאל בכל מקרה כזה שבו הנאשם הוא עבריין מין צעיר כל כך שכל חייו לפניו היא מה הוא הפוטנציאל השיקומי של העבריין?

 

שירות המבחן בתיק הספציפי שהזכרתי בדוגמה שלעיל קבע באופן מפורש שלא משתמע לשתי פנים שאת רמי ודניאל ניתן לשלב בהליך טיפולי ולהביא לשיקומם המלא ברמת וודאות מאוד גבוהה. מה על בית המשפט לעשות במקרים כאלה והאם למרות פוטנציאל השיקום הגבוה עדיין עליו לשלוח את המורשעים לבלות את שנותיהם הכל כך קריטיות מאחורי סורג ובריח? ובכן, בתור עורכת דין פלילית שמאחוריה מאות תיקים שבהם ייצגתי לקוחות קטינים שהואשמו בביצוע עבירות מין אני מרגישה תחושת שליחות לכתוב לכם חד וחלק שחור על גבי לבן שלעניות דעתי על מערכת בתי המשפט לעשות כל שביכולתה על מנת להעלות על נס את נושא השיקום של כל אותם מורשעים צעירים שכל חייהם עוד לפניהם.

 

אל מי עלינו לכוון את האצבע המאשימה?

 

המחוקק הבעיה את עמדתו בסוגיה המורכבת הזו בחוק הנוער שקובע כי הענישה של נוער עבריין צריכה להיות מכוונת במידת האפשר לשיקום ולא למאסר מהסיבה הפשוטה שהאינטרס הציבורי הוא שהקטין ישוב לתפקוד נורמטיבי בחברה. כיום כבר ברור לכל כי עבירות של קטינים מעידות בצורה ברורה על כשלים חינוכיים ולכן על החברה שהביאה לכך שהקטין ביצע את העבירות צריכה לקחת את האחריות למעשיו ולעשות כל שביכולתה על מנת לשקם אותו.

 

סוף דבר המשפט של רמי ודניאל הסתיים בשליחתם לשנתיים מאסר בפועל שלצערי אין לדעת איך ישפיעו על חייהם של שני חברים שבשל החינוך שקיבלו ובשל גילם הצעיר לא הצליחו להבדיל בין טוב לרע ובין אסור למותר. אני טוענת שחוסר הבשלות וחוסר היכולת להבין את חומרת המעשים או את טבעם צריכה להיות השיקול המרכזי בכל מקרה של ענישת קטינים בדגש על עבירות מין. הקטינים האלו יחזרו במוקדם או במאוחר לתפקד בחברה ורק אנחנו יכולים לקבוע האם אנחנו רוצים לקבל לידינו חזרה עבריינים מורשעים שלמדו דבר או שניים במהלך שנותיהם בכלא או עבריינים מורשעים שסיימו תהליך שיקום טיפולי ארוך ומקצועי, שהבינו את חומרת המעשים שלהם עד תום ושלעולם לא ישובו לפשוע.