אני תוהה מתי נחצו הגבולות. מתי הפילוג הפך לכה בלתי נסבל עד שפלחי אזרחים, בעלי אותם מנהגים, אותו החינוך וערכי אמונות. אוכלוסיה שלמה שגדלה על ברכי דברי חכמה כמו "אהבת לרעך כמוך" מחליטה לבטל זו את זו למען האידיאולוגיה שתנצח.

 

אני תוהה מתי הפכנו לכה רכושניים לדעתנו. מתי הדיאלוג הפך לגנאי ו-ויכוח הוא טריגר לאלימות. איך בסיס של אמת מוצקה הפכה להר של שקרים שכל אחד מספר לאחר, ובעיקר לעצמו.

 


בסיס אמת הימין, שאיש לא יוכל להכחיש - היא הזכות של מדינת ישראל להתגונן בפני מתקפה על שטחיה ואזרחיה. בסיס אמת השמאל, שאיש אינו יכול לשלול - היא שמקור המתקפה בזעקת עם ללא זכויות במדינה שאינה שלו. בואו נודה בזאת, אולי עדיף להיות ערבי בישראל מאשר ערבי בסוריה, אבל עדיף בהרבה להיות יהודי בישראל.

 

גם על הפסקה האחרונה אין מה להתווכח - ישראל זו מדינת היהודים, ומי שבחר להאמין בה' עליו לקבל זאת ולא להתריס. אין כאן איפה ואיפה, הדתות השולטות בעולם מבוססות על התנ"ך בו נכתב במפורש, כי ארץ כנען לישראל וירושלים לבריתה.

 

יחד עם זאת, אבוי לנו אם נהתל בפני המציאות - ערביי ישראל ואחיהם מהשטחים חיים בתת תנאים שאף אחד מאיתנו לא היה מקבל על עצמו. הגענו לכאן אחרי שנים בגלות מבחירה, וישראל הייתה שטח הפקר בו חיו יהודים וערבים במשותף. בנינו לנו בית לאומי והקמנו מדינה. הסכמנו לחלוקה של הארץ. הפלסטינים סירבו.

 

הסיבות הם להם, וצדקתם בחזקתם. האם מוטב להם כלום ממעט? הימין יטען שכן, השמאל יטען שבפינו אנו מברכים לשלום בידיים ריקות. הוויכוח אלמותי, התוצאה הוכתבה מראש.

 

מה הייתם מצפים מאדם שחי ללא זכויות וללא תנאים? אדם שרגיל לכלום בכמויות רבות ומעט בכמות מזערית. אחד האדם, כזהו הפלסטיני, יכול לקנות את עולמו: תמורת רצח יהודים והקרבת חייו. אני בספק אם היה לי חשק לחיות אילו הייתי במצבם.

 

 

מחנכים אותם לשנוא, מצווים עלינו להתגאות. מגוללים בפנינו את הכאב, המלחמות, ימי הזיכרון והשאול. הסכסוך הוא מאז קום המדינה, והמשותף לנו הוא הדיסוננס - אנו קיימים בזכות וחיים בנס, אנו קרבנות הטרור ומשליטי הסדר, חתני פרס נובל ופושעי מלחמה.

 

 

 

אין אמת אחת. היא חצויה לשניים. היא מתחילה בנו. התאחדנו לפני 3 שנים, זעקנו את זעקת השבר, כאשר הטייקונים חגגו, הפוליטיקאים שדדו, וגבנו קרס, מיד לאחר ליבנו. הזיכרון בו שמחנו לכבוד צמיחת המונופלים התחלף בשמחה לאיד בעת נפילתם. ענינו נפקחו וגילינו שהאמת אינה כתובה בעיתונים. התשובות אינן בפי פרשנים. הסקנו ששאלות קשות מובילות לתשובות דוקרות, והפצע מדמם.

 

פיללנו לפוליטיקה חדשה, קיבלנו פלסטיקה נדושה. דיור בר השגה שלאיש אין מושג כיצד הוא יואיל, גיוס חובה לחרדים בשעה בה צה"ל מפיק אירועים. שיכרון הכוח אינו מפכח. אין אנו פיקחים. הוכחנו לעצמנו כי מדינתנו נדונה לחיים תחת מפלגת שלטון שקונה את כוחה דרך הפחדה. דרך לחימה. דרך הסכסוך.

 

לא יעלה על הדעת כי מפלגה שאינה הפיקה מצע בחירות תזכה בכמות הקולות היחסית הגדולה ביותר. ואין זאת מדובר במפלגה אשר הניבה הישגים שאין להם תחליף. הציבה רף שלא ניתן לעבור. קבעה סדר יום שלא ניתן לשנות. מדובר במפלגה שמתבססת על דבר אחד: הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

הרי מפלגות העבודה, התנועה ומרצ - הן לא מפלגות שמבינות מלחמה. הבית היהודי הוא תא חרדי בלב הימין וישראל ביתנו היא תוספת מושלמת, אך לא מנה בפני עצמה. הליכוד זו מפלגה עם רזומה עשיר בלחימה, בהפסדים, בשמירה על הסטטוס קוו. הליכוד מבין בדם. הליכוד ישמור על ילדינו. ויבטיח שגם ילדיהם יתגייסו לצבא.

 

לליכוד משימה אחת - ביטחון לאזרחים. והרי אין ביטחון גדול משלום. ואם יהיה שלום, מה יהיה על הליכוד להציע לאזרחיה? התגוננות מפני התפוררות השלום? האם עולה במוחו של בר דעת האפשרות בה נותקף ע"י מדינות ערב לאחר שייחתם הסכם שלום בנינו לבין הפלסטינים? הימין ייטען שכן. הרי צה"ל חלש ימית עליו את זרוע האיסלאם. בעיני האיסלאם אין מקום ליהודים במזרח התיכון.

 

 

ונאמר שטענה זו נכונה, כי אין לאששה ואין להכחישה. מדוע כבר לא להשיג שלום בין ישראל לפלסטינים? הרי הם נטל על המדינה, סרטן לכלכלה וסיוט גבולות ביורוקרטי.

 

אם תהיה לפלסטינים מדינה, הם ירצו את ירושלים. המזרחית. זו שאיש מאיתנו לא ביקר בה מימיו. הר הבית. שקדוש למוסלמים, וקדוש ליהודים, כלומר, לחרדים. אלו שמסרבים להתגייס, ואנו דורשים בתקיפות שכן, הרי השוויון חל על כולנו, פלורליסטים שכמותנו. ויהיה להם יתרון בשטח הררי, כאילו אחאב מפקד על צבאות פלסטין ואנו זקוקים ליתרון גאוגרפי על מנת לנצח מלחמה, בעידן בו לוחמת סייבר מנהלת את העולם.

 

ונאמר שכל זה יקרה, הרי שהפלסטינים יקפצו על המציאה? כמובן, יטענו השמאלנים. כמובן. הרי אין זה יתכן, שמנהיגי הרשות יחמיצו את ההזדמנות, יוותרו על מאות מליוני דולרים שמוזרמים אליהם מרחבי העולם, מאות מליוני דולרים שאינם מוכרים במס. הם הרי ישתוקקו להתנתק מצינורות המים וכבלי החשמל של ישראל, או לחלופין להתחיל לשלם עבורם. הם לא יהססו ויחפשו את המימון לבניית תשתיות, ביבים, והקמת בית לאומי פלסטיני. כי הרי הכסף שהוזרם לשם עד כה הושקע למטרות אלו בלבד, אך מאות מליוני דולרים מדי שנה אינם מספיקים.

 

יותר משהפלסטינים נהנים מהיותם הקרבנות, נהנים מנהיגיהם מהשפע הבלתי מבוטל שחובק את מעמד לוחם החופש הערבי. הרבה כסף, המון פרובוקציות, והצלחה אפסית. כי בימינו, מה עדיף - להיות הגיבור שהקריב או הגיבור שנלחם?


אנו נוטים לפלג את עצמנו - ימנים, שמאלנים, חרדים. לא נתפס איך שלושה שבילים כה מנוגדים משוועים לאותה נחלה בדיוק: שקט ביטחוני ורווחה כלכלית. מדהים ששניהם שזורים זה בזה. מדהים עוד יותר שאיש לא מציע לנו את מה שאנו חפצים בו יותר מכל, ואנו רבים על הכל, חוץ מעל מה שאנו רוצים באמת