17 שנה חלפו מאז הביקור האחרון שלי בישראל, עם בעלי וילדנו הראשון שרק נולד אך למשפחתי ולי קשר חזק ועמוק עם ישראל, בה להורים שלי הייתה דירה בירושלים במשך 20 שנה. כבר יותר משבוע שאני מטיילת ברחבי ישראל ובכל יום מתחוור לי כמה הביקור הזה הוא שונה ? בין כי התמזל מזלי להצטרף לפרויקט הייחודי הזה של JWRP  ומשרד התפוצות ולהיות חלק ממשלחת בת 300 נשים שהגיע לארץ ובין אם בגלל התקופה הקשה והמורכבת שחושפת נדבכים נוספים של החברה הישראלית ומגלה לי בעצמי אומץ וכוחות שלא ידעתי שיש בי.

 

החוויה הפעם היא שונה, כל כך שונה. אין מה להשוות בין לבקר בארץ עם 300 נשים שמגיעות מאותו רקע ואותו עולם תוכן כמוני, משוחררת ממחויבויות משפחתיות, לבין טיול משפחתי. הימים שלנו עמוסים, מבוקר עד ליל, בטיולים וסיורים ומפגשים מרתקים ושיעורים שמרחיבים את הדעת ופותחים את הלב.  עבורי, המסע הזה הוא הזדמנות פז להיזכר מי אני ומה מניע אותי לעשות טוב יותר בעולם הזה. זו גם ההזדמנות לפגוש נשים מארצות שונות, שכולן הגיעו לכאן בכוח המשיכה של המדינה המדהימה והמורכבת הזו, כל אחת מסיבותיה אמנם, אבל אצל כולן מתוך חיבור אישי עמוק ורצון לבחון את השתקפותן באדמתה ואת אמונתן לאורה.

 

עם זאת, לאור קולות המלחמה שהחלו מגיעים מישראל עוד טרם הנסיעה, ההחלטה לעמוד איתנה ולהגיע לארץ למרות הכל הייתה נדבך נוסף בהחלטה שלא לוותר על המסע הזה. בזמנים כאלו, הרגשתי שהגעתנו הנה היא חיונית כדי להביע את תמיכתנו ואת הסולידריות שלנו ולעמוד לצד ישראל, אזרחיה וחייליה שעושים לילות כימים למען ביטחון המדינה הזו, שהיא גם ביתי.

 

לרבות מהמשתתפות היו חששות, מבוססים והוגנים לגבי ההגעה לישראל בימים כאלו. חברותיי ואני אשר החלטנו לבוא על אף המצב הביטחוני גאות בעצמנו על האומץ הרגעי ועל האושר הרב שהוא מביא לנו בעצם נוכחותנו כאן בימים אלו. חלק מהמשתתפות הגיעו לארץ על אף ניסיונות שכנוע נמרצים של משפחותיהם שהתנגדו בתוקף לנסיעה. אבל אותן נשים אמיצות, חברותיי למסע, באו בכל זאת, מצביעות ברגליים למען המדינה הזאת. אחרי יותר משבוע בארץ, אני יכולה להגיד בלב שלם שהחוויה הזו אף מעצימה ממה שציפיתי ומאפשרת לנו להיחשף לעוצמות בעצמנו ולעוצמות של אזרחי המדינה הזו, כפי שלא יכולתי לתאר ואין שמחה ונרגשת ממני מעצם החוויה של השיבה לישראל. כך למשל, כשאני מתקשרת בערב לדווח למשפחתי על חוויות היום, קולי נשבר. מדוע אני כה מתרגשת? אינני יודעת, איך לטעמי זה מגיע מאותו מקום של כוח רצון פנימי שגרם לי להגיע לכאן מלכתחילה ובניגוד לכל עצה אחרת כשרבות אחרות ביטלו.

 

המפגשים שלנו עם הישראלים הם משמחים ומרגשים, ולא מפסיקים להודות לנו על עצם הגעתנו לארץ. בעוד שבבית המשפחות שלנו דואגות לביטחוננו, אנו דווקא מרגישות בטוחות מאי פעם. עבורי, יותר משוגע לטפס את מצדה או לצוף בים המלח בחום של 40 מעלות. דווקא העימות, נוכח תמיד, אך מרגיש בשליטה מאי פעם. החברים והמשפחה שנשארו מאחור בארה"ב חושבים שאני אמיצה, אבל אני לא מרגישה כך. אמיצות בעיניי הרבה יותר האימהות הישראליות שפגשנו אשר ביניהם נלחמים בעזה או האזרחים הרבים שחיים בקו אש. למעשה, המפגש שלנו עם המציאות הישראלית, מלבד האווירה המתוחה והדאגה, היה עד כה שגרתי למדי, עד כמה שדברים יכולים להיות שגרתיים בישראל. רוב הזמן אני מרגישה כמו אישה רגילה, אמא גאה, שבאה לבקר את המדינה שלה. וזה מרגיש טוב להיות שוב בבית.