לא כל הריון מסתיים בלידה של תינוק חי. יש לידות שמסתיימות בלידה של תינוק מת. כן, אני מודעת לסתירה הפנימית במשפט הזה, השפה העברית לא מותירה לי ברירה. המושג לידה שקטה הוא הכינוי ללידת תינוק מת. הביטוי שאמור להכיל בתוכו את כל המשמעויות הנוראיות, הסבל, הצער והאובדן. וכל מה שהוא מתאר זה את העובדה שבתום התהליך אין בכי של תינוק.

 

עוד באון לייף:

 

אבל יש בכי אחר, ואין בזה שום שקט. הנפש קרועה, הגוף כואב ואין נחמה. אין מקום למנהגי אבלות, אין זמן לעכל ואין את המרחב וההבנה מהסביבה. בדידות, כאב, צער עמוק, חוסר יכולת להמשיך הלאה. הכל, רק לא שקט.

 

"אף אחד לא רוצה לשמוע אותך מדברת על האבל שלך"

הלידה השקטה שלי זיעזעה את עולמי ושינתה אותי לנצח. מאז החיים שלי מתנהלים בשני מסלולים, שני מימדים. באחד, אני נראית כאילו שחזרתי לעצמי - הולכת לעבודה, פוגשת חברים, מנסה לשמור על שגרה. בשני, אני סופרת את הימים מאז האובדן, מבלה את זמני בשיחות על מוות, הנצחה, קבורת נפלים ומתאפקת שלא לבכות. כל רגע. כל דקה.

 

הלידה השקטה שלי זיעזעה את עולמי ושינתה אותי לנצח. שרון מזרחי

 

אני, כמו נשים רבות אחרות, כבר הבנתי. אף אחד לא רוצה לשמוע אותך מדברת על האבל שלך, אף אחד לא רוצה להסתובב בראש עם הידיעה שתינוקות יכולים לא להיוולד. אף אחד לא רוצה להסביר לילדים שלו איפה התינוק שהיה לך בבטן. אף אחד לא מבין למה שלושה חודשים או חצי שנה או שנתיים אחר כך את עדיין מתעסקת בזה.

 

הבנתי את זה לאט, אבל בטוח. השקט בלידה השקטה הוא לא השקט ששורר בחדר כאשר תינוק מת יוצא אל העולם, הוא לא השקט שמחליף את צהלות השמחה. הוא גם לא השקט שממלא את החדר המרוחק בסוף המסדרון בו את שוכבת לבד, הרחק מיולדות שחובקות את ילדהן.

 

זה השקט שהסביבה הייתה רוצה לקבל. השקט שדוחק את נושא הלידה השקטה לפינה, ששומר על כל שאר האנשים מהעיניים הנפוחות של הבחורה בקצה המסדרון במחלקת היולדות מהבכי הבלתי פוסק של האישה שחזרה לעבודה עם בטן ריקה, מהאמהות שרוצות להשתתף בקבורת התינוקות שלהן, לדעת איפה הם נקברים ולהנציח אותם, מהמחשבה הנוראית על תינוק ללא רוח חיים.

 

"לעולם לא אחווה עוד שמחה אמיתית"

הלידה השקטה ריסקה אותי. אובדן התמימות, הכאב והאבל שינו אותי לנצח. אני יודעת שמתתי באותו היום ושלא אחזור לעולם לשמוח שמחה שלמה ואמיתית. אבל אין לי כוונה להיות בשקט. אין לי כוונה לוותר על הזכויות שלי, להידחק הצידה, לשמור את האבל שלי לעצמי. לחייך במבוכה כששואלים אותי כמה ילדים יש לי. אני לא מוכנה לשתוק. אני כותבת את הרגשות שלי, המחשבות והתחושות כדי שכל מי שקורא יעצור רגע ויחשוב.

 

הרי כולם מכירים אישה שאיבדה הריון, מישהי שנאלצה לעשות הפסקת הריון בגלל מום בעובר, מישהי שהתינוק שלה נולד ללא רוח חיים, מישהי שחוותה הפלה בשלב מאוחר של ההריון. הן נמצאות בכל מקום. כולם מכירים אותן באופן ישיר או עקיף אבל הן עדיין לבד. נאבקות בכאב ובחוסר ההכרה, במילות נחמה ריקות מתוכן שמבטיחות להן שהכל ישכח ויעבור ויעלם כשכל מה שהן באמת רוצות זה שיבינו שזה לנצח ישאר. שהיו לנו ילדים והם מתים אבל אצלנו בלב תמיד יהיה להם מקום.

 

אני רוצה שהסביבה תשנה את היחס שלה לנשים הללו. ללידה שקטה.

הגיע הזמן לשינוי הגישה כלפי נשים שחוו לידה שקטה בכל המובנים. שינוי גישה שיחל במודעות לנושא וילך ויתפתח להכלה ולתמיכה אמיתית. להכרה באבל. שינוי של גישה מצד מוסדות המדינה כמו ביטוח לאומי, חברה קדישא, שירותי הרווחה ומקומות העבודה. שינוי שבעקבותיו מי שמאבדת את התינוק שלה לא תתקל באטימות. שאף אמא לא תצטרך להתלבט בין היציאה מבית החולים עם קופסה ובה התינוק המת שלה לעומת אי הידיעה היכן הוא קבור.

 

אני כותבת כדי להרעיש את נושא הלידה השקטה. אולי, והלואי שאצליח לפרוץ סדק בחומת האדישות, הניכור והשקט ואצליח לעזור במשהו לאימהות שיחוו את החוויה הנוראית בעתיד.

 

ב- 15 לאוקטובר יחול יום המודעות העולמי לאובדן הריון, לידה שקטה ואובדן תינוק.

 

לעמוד הפייסבוק של עמותת "חיבוק בשקט"  - תמיכה לנשים לאחר לידה שקטה