יש לי שני בנים מהממים, אחד בן תשע, השני בן שש. זה בן התשע חכם, מוכשר, וכבר עסוק בעיקר בענייני "בנים": ספורט, משחקי מחשב ופרסי ג'קסון. בן השש מהמם וחכם לא פחות, רגיש, סקרן, אמפטי ומאוד יצירתי.

 

בשנה שעברה בן השש ביקש ללכת כמו כל חבריו לחוג כדורגל. כשכל הבנים רצו מצד לצד, הוא עמד באמצע המגרש ועשה הצגות. שלפתי אותו משם ועשיתי טרנספר לחוג דרמה. אלא מה, רוב מוחלט של בנות. מבאס אותו. הוא גם אוהב לרקוד, אז חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי בעירנו חוג ריקוד עם בנים, או לפחות כזה עם כמות שווה לבנות.היה מכור ל"לשבור את הקרח", עד שבגן עשו מזה "סרט של בנות" ומאז לא מתקרב לזה.כנ"ל עם הצבע ורוד.

 

בבית אנחנו אומרים שאין דבר כזה צבע של בנות, שכל הצבעים נהדרים ושייכים לכולם, מראים לו סרטים של רקדנים בנים ושחקנים בנים. אפילו לקחתי אותו בקיץ להצגה (המצויינת) בקאמרי של "בילי אליוט". אבל בתכלס, כשהוא נמצא בין חברים וכשהוא רוצה חוג, הוא רוצה להרגיש שייך. אוף.

 

אין כזה דבר צבע של בנות

אין כזה דבר צבע של בנות, כל הצבעים נהדרים ושייכים לכולם. צילום ביתי

 

בנים ישחקו בברביות אם נאפשר, וזה יעשה להם רק טוב

להורים של עמית גולדברג לא היתה בעיה לקנות לו את הברביות האהובות עליו, וגם לא שהתלחששו על כך בקיבוץ. אז למה בכל זאת הוא נפרד מהן?

הפרדה בין צעצועים לבנים ולבנות

לטור המלא של עמית גולדברג

בשנת 2012 כיכבה בכותרות העיתונים אן-מארי סלוטר – אשה חזקה ומצליחה לכל הדעות, פרופסור בפרינסטון שבין השאר היתה האישה הראשונה שהתמנתה למנהלת תכנון מדיניות במשרד החוץ האמריקאי. בשנה זו, בעודה בת 54, התפרסמה סלוטר בכך שכשנתיים אחרי המינוי המדובר החליטה לעזוב את ה"ג'וב החלומי" בבית הלבן, כפי שכינו העיתונים, ולחזור לחיי האקדמיה הגמישים כדי לפנות זמן למעורבות בחיי שני בניה המתבגרים. בעקבות המעבר, סלוטר פרסמה מאמר מעורר מחלוקת, שכותרתו היתה "למה נשים עדיין לא יכולות לזכות בכל", ובו פרטה כי גם אם נשים מצליחות לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע לתפקידי מפתח כמו שלה, הן עדיין לא יכולות לגדל במקביל משפחה, כפי שמצופה מהן ויתרה מכך, כפי שהן מצפות מעצמן.

 

ואיך כל זה קשור לאוצר בן השש שיש לי בבית?

 

כשנה אחרי הפרישה המתוקשרת, דיברה אן-מארי סלוטר בהרצאה של TED: "האם כולנו יכולים לזכות בהכל?". בהרצאה זו מעלה סלוטר את השאלה האם הנושא שהעלתה במאמר הוא באמת בעיה רק של נשים. סלוטר מציינת שבמאה השנים האחרונות בהן נשים זעקו, נלחמו והתקדמו אלפי צעדים בדרך לשוויון זכויות לכדי חברה שרואה ומקבלת את הנשים באור אחר – הגברים, והתפקיד שלהם בחברה, הם אלה שנשארו מאחור.

 

בכדי להגיע לשוויון זכויות מלא, מגדרי ואנושי כאחד, לא ניתן לצפות שרק נשים יזוזו מעמדתן. חברה שוויונית, בריאה ומאושרת זקוקה לאנשי משפחה לא פחות מלמפרנסים, לרקדנים לא פחות מלשחקני כדורגל, לאבא לא פחות מלאמא, ואין שום סיבה שתפקיד זה או אחר יהיה משוייך לגבר או אישה, ילד או ילדה.

 

בנים רקדנים

רקדנים לא פחות חשובים מכדורגלנים. צילום: Shutterstock

 

האוצר שלי נפל לפני מספר ימים במהלך ריצה עם חבר וחטף מכה ממש חזקה, ממש. התבוננתי עליו ופשוט ראיתי איך הוא נלחם עם הדמעות.נקרע לי הלב. למה לבנות "מותר" לבכות, ולבנים זו נחשבת חולשה? בטח ליד חבר. למה להם אסור לעשות שימוש במנגנון הריפוי המופלא הזה של הגוף? למה?

 

השאלה שלי היא, איך יבוא שינוי חברתי אמיתי בחיינו הבוגרים, אם ככה זה נראה אצל הבנים והבנות שלנו כבר מגיל כל כך צעיר. איך?