תמיד פחדתי ללדת. פחד קמאי, שנרקם מתוך אינספור סיפורים מפחידים ששמעתי לאורך החיים. יולדת, שוכבת על הגב ברגליים פשוקות וחלוק בית חולים, מעליה פלורסנטים. רופאים, אחיות ואנשי צוות יוצאים ונכנסים, היא צורחת, כואב לה, ובעלה האומלל מחזיק לה את היד, חסר אונים בעצמו אל מול הסיטואציה המפחידה והלא מוכרת. ידעתי שאני לא רוצה להיות האישה הזאת. לא ידעתי שיש לי אפשרויות אחרות. בשלהי החודש החמישי, כשכבר לא יכולתי להדחיק את עובדת הלידה המתקרבת, התחלתי בחוסר חשק מוחלט לחשוב באיזה בית חולים אלד. לא יכולתי לראות את עצמי בסיטואציה הזו בשום אופן, ופחדתי מפניה פחד מוות. ואז גיליתי את בית יולדות.

"בית יולדות" הוא יוזמה של עפרית פק ותמי טסלר, שתי מיילדות ותיקות ומנוסות שלאחר שנים של עבודה כמיילדות במערכת הציבורית הקימו בית עצמאי ליולדות אשר יאפשר לתהליך הלידה לקרות באופן טבעי וללא הפרעות. הן מלוות את היולדות עוד מההיריון, על מנת להכיר אותה לעומק, ולאפשר לה ללדת במקום מוכר בסיוע מיילדות עליהן היא סומכת. המקום מצויד בשני חדרי לידה טבעיים ונעימים ובסלון אשר בו מתקיימות הפגישות השגרתיות. המקום כולו מעוצב כבית שליו ורגוע. עם התחלת הצירים, מוזמנת היולדת להגיע למקום וללדת בסיוען של תמי ועופרית.

נפגשתי איתן, היה בסדר, אבל לא באמת היה לי אומץ ללכת על זה. לידת בית זה מסוכן. אפשר למות. התינוק יכול למות. את משחקת בבריאות של התינוק שלך. לידת בית זה משהו שעושים כל מיני היפים, לא? ואני – בחורה נורמטיבית, די קונפורמית, סופר-רציונלית, שעובדת במקצוע רפואי ובצמוד לצוותים רפואיים. זה לא בשבילי.

אבל מאחר וגם לידה בבית חולים הייתה תסריט לא רצוי מבחינתי, התחלתי לבדוק את הטענות הללו אחת אחת. גיליתי שלידה בבית חולים היא לא באמת יותר בטוחה מלידת בית. שכאשר ההיריון תקין ויש ליווי של מיילדת מוסמכת, לידת בית היא אפילו עדיפה כיוון שלכניסה לבית חולים יש סיכונים משלה (למשל חשיפה למחלות או התערבויות מיותרות). שלא לדבר על סיכונים שאינם מופיעים בסטטיסטיקה אך נחשבו בעיניי כאפשרות גרועה שלא הייתי מוכנה להסתכן בה (למשל, לחוות לידה טראומטית שתשאיר אותי מדוכאת ומפוחדת מפני הלידה הבאה). בחודשים הבאים קראתי כל פיסת מידע שמצאתי. התייעצתי באופן פרטי עם רופא מומחה, מנהל חדר לידה בבית חולים, התייעצתי עם מיילדות עם ניסיון של עשרות שנים בבית החולים שעבדתי בו, שאלתי במפורש על כל אחד מהסיכונים שבלידה מחוץ לבית חולים. להפתעתי הרבה, דווקא מהם קיבלתי עידוד לבחור בלידת בית. אבל לא הסתפקתי בדעתם. קראתי את הסטטיסטיקות של לידות בית בישראל ובעולם. גיליתי שבכמה ממדינות העולם היותר נאורות – אנגליה, הולנד, המדינה מעודדת נשים ללדת בבית או במקום בטוח שהן מרגישות בו נוח. כי העובדה הפשוטה היא כזו: כדי ללדת אנחנו צריכות להרגיש נוח. הלידה מתוזמרת כך שהורמונים שונים מופרשים בגוף בתזמון מדויק על מנת לאפשר ללידה להתרחש באופן טבעי. כשאנחנו בסטרס – התהליך הזה משתבש ואז עולה הצורך בהתערבויות על מנת לזרז ולקדם את הלידה. המצב הנפשי שלנו בזמן הלידה הוא קריטי ליכולת שלנו ללדת ולחוות לידה טובה ומעצימה.

הנה קונספט שהיה חדש בשבילי – לידה יכולה להיות חוויה טובה. מוקסמת מן האפשרות החדשה, לאחר שהבנתי שהסטיגמה האיומה על לידות בית היא, איך לומר, עיוות חסר אחריות של המציאות, ובכל זאת - עדיין חוששת מתגובת הסביבה ומהאקט הלא נורמטיבי – החלטתי ללכת על זה.

בשבועות הבאים פגשתי את תמי ועופרית ב"בית יולדות", אשר ממוקם בגדרה, אחת לשבועיים. אני מוכרחה להודות שבתחילה לא הבנתי מדוע הן מתעקשות על המפגשים הללו, שדמו קצת לשיחה עם פסיכולוגית. אבל היה להן ממש חשוב לדעת את הגוף שלי, להכיר את העובר שלי, לשמוע את הסיפורים שגדלתי איתם לגבי לידה, על הלידות שהיו במשפחה שלי - של אמא שלי, של אחותי, לדעת את ההיסטוריה שלי. וגם אני הכרתי אותן. ומפגישה לפגישה - כשהייתי נכנסת מבעד לדלת המקום התחיל להרגיש יותר ויותר כמו בית.

למה לידה עשויה להיות חוויה טובה ומעצימה?

במהלך הלידה לא הרגשתי פחד אפילו לרגע אחד. במהלך שעות הצירים בקושי הוחלפו מילים. ניתנה לי עצמאות מלאה בבחירה כיצד להתמודד עם כל ציר. תמי ועופרית ישבו איתי, בשקט, ואפשרו לי לעשות את זה בכוחות עצמי. וככל שהן שותקות אני נעשית יותר ויותר בטוחה שאני זו שיודעת הכי טוב איך לעזור לתינוק שלי לצאת, ואני פשוט עושה את זה. אף אחד לא הציע לי הצעות ולא ייעץ לי עצות. במשך שעות הייתי בתוך בועה, שרויה במצב כמעט מדיטטיבי ונמצאת בהקשבה ותשומת לב מלאים למתחולל בגופי. ילדתי מתוך אמון מלא בגופי, שיודע ללדת למרות שלא עשה זאת מעולם. הלידה באופן הזה העצימה את תחושת ההערכה והכבוד שלי כלפי גופי באופן שמלווה אותי עד היום.

לאחר הלידה, כשכתבתי לרופא שלי, מנהל חדר לידה בבית חולים גדול, על חווית הלידה בבית יולדות, הוא ביקש את רשותי להעביר את דבריי גם למנהל בית החולים ומנהל מחלקת היולדות.

לאופן המיוחד שבו ילדתי היו יתרונות ברורים, גם במהלך הלידה שהייתה חוויה טובה ומעצימה, גם בכניסה הראשונית לתוך עולם ההורות שהייתה רגועה ונינוחה וגם בחיי כאישה. קיבלתי הזדמנות מופלאה לחוות לידה ולעבור אותה בכוחות עצמי. התרחיש ממנו פחדתי – של יולדת שרועה חסרת כוחות ומיואשת לא היה יכול להיות רחוק יותר מהמציאות: הרגשתי כל יכולה.

השבוע הודיע משרד הבריאות לתמי ועופרית כי עליהן להפסיק לקבל לידות ב"בית יולדות". הטענה הרשמית: לידת בית צריכה להיות בבית היולדת. באבחת החלטה שרירותית, חודרנית ותמוהה, משרד הבריאות בישר את קיצו של מקום שאפשר עד היום לנשים רבות ללדת בדרך שלהן ובמרחב שהן בחרו לעצמן. זוהי דריסה בוטה של החופש שלנו ללדת כראות עינינו. החופש האישי שלנו כולל בתוכו גם את חופש הבחירה בהחלטות על גופנו ועל בריאותנו. זוהי החלטה שמנציחה שוב את הקלות הבלתי נסבלת בה גופים גבריים במהותם בוחרים בשבילנו ומנכסים לעצמם את החופש שלנו ואת גופנו.

בחרתי ללדת ב"בית יולדות" מתוך מודעות מלאה. בדקתי לעומק את הבחירה שלי ולקחתי עליה אחריות. אך מבחינת המדינה, ומבחינת הגופים אשר קיבלו את ההחלטה המקוממת לסגור את "בית יולדות" -  שיקול הדעת שלי באשר לשאלה היכן יצא התינוק שלי אל אוויר העולם הוא בשתי מילים - לא רלבנטי.

המלחמה על היולדות קשורה לאינטרסים כלכליים, ולהון שמקבל בית החולים עבור כל יולדת שנכנסת בשעריו. החלטת משרד הבריאות אין לה דבר וחצי דבר עם שמירה על האינטרסים שלנו כאזרחיות ועם שמירה על הבריאות ואיכות החיים שלנו. אין כל סיבה רצינית שלידת בית תתרחש דווקא בביתה של היולדת ולא במקום אחר, מה גם שפעמים רבות, ובטח במקרה שלי, "בית יולדות" הייתה סביבה הרבה יותר מתאימה ונעימה מבחינתי מאשר הבית שלי. ובכל מקרה, אני עדיין נשארת עם השאלה – האם אי פעם נתתי למדינה את הרשות להחליט בשבילי את ההחלטות האינטימיות שלי? ומה מצדיק פגיעה קשה ומפורשת כל כך בחופש הפרט? לידות בית הן חוקיות לחלוטין בישראל. השאלה באיזה בית מתרחשת הלידה היא חסרת כל משמעות ונועדה לנייד יותר יולדות לבתי החולים ולשים מקל בגלגלי חופש הבחירה שלנו.