44,000 מקרים של התעללות והזנחת ילדים נרשמו בשנת 2015 על אף שבמציאות ככל הנראה הנתון כמעט כפול מזה. ילדים לא מתלוננים. הם מסתירים. הם מפחדים. הבית שאמור להגן עליהם הופך לכלא של חייהם ונשמתם.

סוגיית ההורים המתעללים שבה ועולה לכותרות בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על אב או אם שגרמו נזקים לילדיהם. הודות לחוק הגנת הקטין, המודעות הגוברת והפרסומים באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות נראה  שבשנים האחרונות נחשפים יותר ויותר סיפורים קשים על האלימות הזו ועדיין, מתקיים פער גדול בין הנתונים למציאות.

בקהל המבוגרים שביננו מסתובבים הרבה מאוד ילדים מוכים כאלה, ילדים  שגדלו במשפחה מתעללת. כיוון שאלימות בתוך המשפחה הייתה מקובלת יותר, לא היה נהוג להתלונן (וגם לא היה בפני מי) ובגנים ובבתי הספר לא לימדו על זכויות הילד, אנשים מבוגרים רבים שחוו התעללות פשוט הדחיקו אותה ולא סיפרו עליה לאיש והיום, בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על פעוט שהוכה בידי הוריו, נפתחים הפצעים אצל המבוגרים האלה והם חוזרים לרגעי האימה, למרות שחלפו כבר עשרות שנים ולרוב, ההורים המתעללים כבר אינם בחיים.

סימון, היום בסוף שנות ה-50 לחייה

גדלתי במה שנהוג לכנות היום 'משפחה נורמטיבית'. גרנו בדירה קטנה בעיר בצפון. אבא עבד בעירייה ואימא, כמו כל הנשים של פעם, נשארה בבית לגדל את הקטנטנים. אימא אהבה מאוד שקט, במיוחד את מנוחת הצהריים שלה. הייתי ילדה פעלתנית ורעשנית שלא התאימה לאורח חייה. לכן מדי יום, בשעות הצהריים, היא נהגה לגרור אותי למחסן הקטן עם החלון הצר שהיה לנו בחצר. היא נתנה לי את הבובה שלי ונעלה אחריה את הדלת. ככה מצאתי את עצמי ימים על ימים כלואה במחסן במשך שעות. זה התחיל כשהייתי בערך בת 4 ואני לא זוכרת מתי זה הפסיק. האמת היא שגם לא זכרתי את הפרט החשוב הזה בחיי, עד שיום אחד, בהיותי אמא בעצמי, צפיתי באיזה סרט בטלוויזיה. כיכב בו ילד בן 10, נכה על כסא גלגלים, שעורר מרד במוסד בו שהה כתגובה להתעמרות המטפלים בילדים. כעונש, נעלה אותו מנהלת המוסד במחסן סגור וחשוך במשך שעות. תוך כדי צפייה בקטע בו הוא יושב בחושך ועושה צרכיו על הכסא, פרצתי בבכי מר ונזכרתי. נזכרתי בילדה הקטנה שבי שהייתה כלואה במחסן כל יום בשעות הצהריים".

התעללות בילדים

יהודית, בת 50

הייתה ילדה בת 6, אמצעית בין 3 בנות. הוריי עלו מתוניס. אמא הייתה אישה עצבנית שדרשה מאתנו צייתנות. היא דיברה אתנו צרפתית. כשקצת השתוללנו או לא עזרנו לה בעבודות הבית, היה לה טקס עונש קבוע. היא דרשה מאתנו לשבת על הברכיים במטבח, הדליקה את הגז, שמה על הלהבה סכין וכשזו הייתה מלובנת הורתה לנו להושיט לה את הידיים וצרבה אותן. פחדנו לצרוח אפילו. הבעתה והאימה בעיניים של האחיות שלי, בעיקר של זו הקטנה ממני, נחרטו בגופי לעד. לא הרגשתי בכאב של עצמי, רק של אחותי. אמא שלי לא מאוד יוצאת דופן. כך נהגו נשים לא מעטות להעניש את ילדיהן בשכונה בה גדלתי. היום, כשאני אם בעצמי, אני לא מצליחה להבין את הטיפול החינוכי הזה שאמא שלי העניקה לנו. אסור לדבר איתה על זה.

יעקב, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, תושב בני ברק

בלילות אבא שלי נהג להיכנס לחדר שחלקתי עם אחיי ולשים לי יד על הפה. הרחתי את הריח הכבד של הזיעה שלו. ריח חמוץ. הוא ישב על המיטה עליה שכב אחי הגדול יותר שאני בטוח שהיה ער אבל עשה עצמו ישן. אבא היה הופך אותי על הבטן וכשהוא עשה את מה שהוא עשה הוא ממלמל מילות תפילה. הייתי ילד וחשבתי שהוא מקיים מצוות שאלוהים נתן. הרגשתי כמו בעקדת יצחק. לימים כשבגרתי, והוא עבר למיטת אחי הקטן יותר, אני זה שעשה את עצמו ישן. היום כשהדברים ברורים, אני בוכה פנימה ושואל איפה היה אלוהים. מעולם לא דיברתי על זה עם איש.

יפעת, היום נשואה ואם לחמישה

"אמא שלי הכתה אותי כל שני וחמישי והפכה אותי לעוזרת הבית שלה. הייתי רק בת 10 כשהיא קראה לי זונה בפעם הראשונה. היא כל הזמן הזהירה אותי מבנים, דרשה שאנקה כל כיסא עליו אני מתיישבת כי "אולי איזה בן השאיר שם זרע ואת עלולה להיכנס להריון". היא החדירה בי המון פחדים. היום אני חרדתית, סובלת מ-o.c.d  ומטופלת בתרופות.

התעללות הורית בילדים

רבקה היום בת 47, אם לשלושה

מידי בוקר הקשבתי לקולה של אמי וכך ידעתי מה מצב הרוח שלה ואיזה יום יהיה לה. היא אסרה עלי לצאת עם חברים גם כשכבר התבגרתי. כיוון שהייתי בת יחידה, נאלצתי לשמש חברה לאמא שלי מגיל צעיר במיוחד ולשמוע ממנה על כל הבעיות המיניות שהיו לה עם אבא שלי. אמא שלי לוקה בנפשה אך מעולם לא טופלה, סבלה מהתקפי זעם ודיפרסיה. בימים בהם היא הייתה מדוכאת הלב שלי היה מרוסק. היא הייתה מתפרצת, צורחת עלי. מאשימה אותי בכך ששרטתי את רהיטי הבית בכוונה בשביל להרגיז אותה. סופרת את התחתונים שהיו לי בארון וטוענת שנתתי לחברות... כל מיני דברים מזורים שלא היו ולא נבראו.

זה מקבץ עדויות קטן במיוחד. מספר הסיפורים הקשים שהגיעו אליי גדול ועצוב במיוחד. מאלימות מינית שכללה אונס כל שבוע דרך אלימות פיזית במסגרתה ילדים קטנים שהוכו בחגורות עור עם אבזם, רק כי השתוללו בבית, או אחרו לשוב ממשחק בחוץ ועד התעללות נפשית ממושכת שכללה משפטים כמו "אתה טיפש, אפס, כלומניק" מדי יום.

הסיפורים רבים, הצלקות גדולות והמבוגרים של היום שהיו פעם ילדים שהתעללו בהם חיים בצל ההתעללות הזו. לפעמים אני חושבת שלו רק היה מבחן הורות לזוגות שטרם הביאם ילדים, העולם הזה היה מקום טוב יותר לחיות בו.