כמעט שאין מאכל בטבע שלא כולל בתוכו כמות כזו או אחרת של מלח. ולכן מלח נמצא במקום הרביעי והמכובד מבחינת הכמות שלו על פני כדור הארץ. ויש לו מקום של כבוד גם במטבח של כל אחד ואחד מאיתנו. אבל עד כמה אנחנו מודעים לרכיביו (כמעט שלא), האם הוא בריא לנו (ממש לא), מהי הכמות המומלצת ליום (מעט ככל האפשר) והאם ישנם סוגי מלח בריאים יותר (שאלה טובה!)? 

חיוני אבל מסוכן

המלח השולחני, שנמצא בכל בית ישראלי, מורכב למעשה משני מינרלים שונים, נתרן וכלור, שניהם חיוניים מאוד לחי ולצומח. וכמובן, גם לאדם. יש למינרלים הללו תפקידים רבים  בגוף: הם מאזנים נוזלים, חיוניים למערכת העצבים, שומרים על קצב תקין של פעימות הלב ועוד.

 

אבל לדברי יעל דרור-סרוסי,  דיאטנית קלינית וספורט, מנהלת התזונה במרכז הרפואי מדיקס בתל אביב, כמות המלח שאנחנו צורכים גבוהה הרבה יותר ממה שהגוף צריך. היא מזהירה כי צריכה עודפת של מלח יכולה לגרום לצבירת נוזלים, לעליה בלחץ דם ולהעמיס על הכליות. כשהנתרן, בעיקר, הוא שאשם בכך.

מיהו הרוצח השקט?

עלייה בלחץ הדם היא הסיבה העיקרית בעטיה מלח נחשב למסוכן. לחץ דם גבוה היא מחלה מסוכנת שזכתה לשם "הרוצח השקט", והיא מהווה גורם סיכון משמעותי וזרז להתקפי לב ואירועים מוחיים.

 

מלח הוא תבלין שקל להתרגל אליו, "ממש להתמכר לטעם", טוענת דרור-סרוסי. "לכן צריכה של מלח נובעת משיקולים קולינאריים, ורובנו מתעלמים מהחסרונות והסיכון הבריאות". "נתרן ידוע כמשפר טעם ומעורר תיאבון, בנוסף לתפקידיו השונים כחומר משמר", מסבירה את הכמיהה לטעם הנטורופתית שני תשובה.

 

אלא שהבעיה העיקרית היא לא כמה ממליחים את מה שמונח בצלחת, אלא מהי כמות המלח שמוספת למזונות רבים כחומר טעם וכחומר משמר. המלח הנסתר הזה, מצוי לרוב במוצרי מזון כמו גבינות, נקניקים ומוצרי בשר, לחם, קרקרים, דגני בוקר, מאפים ומוצרי בצק, חטיפים, תבשילים, חמוצים וכבושים, פיצוחים, סלטים (חומוס ושות'), אבקות מרק, רטבים וממרחים. מדובר בכמויות של מלח  שיכולות להעלות את צריכת המלח היומית עד פי שניים מהכמות המומלצת.

ומהי הכמות המומלצת? 

מזה כמה שנים פועל בעולם ארגון עולמי למלחמה במלח בשם WASH

 

World Action on Salt and Health)) המעודד הקמת קבוצות אסטרטגיה במטרה לשכנע את תעשיית המזון להפחית את כמויות המלח במוצריהן. ישראל עדיין לא חברה בארגון הזה, לכן הדרך היחידה  להילחם בעודפי המלח, היא ללמוד להכיר את סימון המוצר.

 

בישראל קיים חוק סימון מוצרי מזון, שנכנס לתוקפו בשנת 1994, ומחייב את התעשייה לסמן ערכים תזונתיים של נתרן, וכן קלוריות, פחמימות, חלבונים ושומנים שיש במוצרי מזון ארוזים ביחס ל-100 גרם מזון. 

קצת קשה אמנם לעקוב ולחשב מהי כמות המלח או הנתרן שיש במוצר עצמו, אבל זוהי הדרך היחידה לקבל מושג כללי מה מסתתר במזון. עד לאחרונה היתה הצריכה היומית המומלצת 2300 מ"ג נתרן ליום (שזה בערך כפית מלח). אבל לאחרונה שונו ההמלצות בארצות הברית ל-1500 מ"ג ליום.   

אז יש או אין מלח בריא?  

בחנויות הטבע ניתן למצוא היום סוגים שונים של מלח, בעלי שמות אקזוטיים, שכמובן גם עולים יותר. אבל האם מדובר באמת מדעית או בעוד אופנה חולפת?

 

לדברי תשובה ישנם שני סוגי מלח שנחשבים בריאים יותר יחסית, עליהם היא ממליצה: מלח הים האטלנטי, משום שהוא "מלח נקי מתוספי מזון הנאסף בשיטות מסורתיות, ללא תהליכי עיבוד כלשהם. מלח ים אטלנטי מכיל מינרלים חיוניים כגון מגנזיום, אשלגן, מנגן, אבץ ויוד".

 

המלח השני שעליו ממליצה תשובה הוא מלח עשבים, שמכיל לדבריה צמחי תבלין כמו שום, סלרי, בצל, בזיליקום ותערובת ירקות נותני טעם "שהם מקור לאשלגן ודלים בנתרן".

סוגים נוספים של מלח, פחות מומלצים, הם מלח ההימלאיה הוורוד בעל גבישים גדולים ושקופים ובעלי גוון ורוד הנוצר בעקבות המינראליים השונים המרכיבים אותו, מלח סיציליאני בעל גבישים לבנים וגדולים יחסית, שאהוב מאד בישראל, וגם מלח אבק הסיגליות (FLEUR DE SEL), שהוא מלח צרפתי המופק ממימי הים האטלנטי ובעל טעם עדין. מלח זה הוא  יקר במיוחד ולכן אפילו שפים משתמשים בו במשורה ואך ורק לגימור של מנות מיוחדות. 

 

לעומת הנטורופאטית, לדרור – סרוסי דיעה חד משמעית שאינה משמעת לשתי פנים והיא מזהירה: "אין בכלל דבר כזה מלח מומלץ יותר או פחות. למרות השמות המפוצצים וההבטחות על האריזות של סוגי המלח השונים, מלח זה מלח, תרכובת של נתרן וכלור. אם רוצים מבחינה בריאותית להפחית את צריכת הנתרן שהוא המינרל הבעייתי במלח, הרע במיעוטו יהיה לצרוך מלח דל נתרן".