כביסה. אני שונאת כל מה שקשור בה. רק למשמע המילה הזו מתעוררת בי חלחלה והבטן עושה סלטה, אותה סלטה שמופיעה כשמישהי מדברת אתי על לידה. אפילו אחת הפרופסוריות בחוג למגדר הקדישה כמה דקות לקטסטרופה הזו באחת מההרצאות: מול אולם הומה סטודנטיות היא אמרה משהו בסגנון "את עושה כביסה, מקפלת מסדרת, ויום אחר כך, הכול אותו דבר – טוב רבאק!". ואכן, זוהי המשימה הסיזיפית בעולם, שכוללת שלל פעולות מתישות ומשעממות. ערמות של כביסה שצריך לטפל בה כמו שצריך; להפריד בין צבעים, להתאים תכניות מתאימות במכונה, לתלות, וכשממש מתעצלת (שזה רוב הפעמים) אז לייבש במכונה, ולקבל על עצמך שאולי הכביסה תיהרס, לקפל ולסדר.

טיפ קטן מתדיראן

שכחתם פריט לבוש אחרי שהתחלתם את פעולת מכונת הכביסה? אל דאגה - למרות שמכונות כביסה רבות נועלות את דלת המכונה במהלך הפעולה, דגם עם כפתור עצירת פעולה יאפשר לכם לזרוק פנימה את הפריט שמשום מה מצא את עצמו מחוץ למכונה. במכונות עם פתח חזית, המכונה תנקז את המים כדי שלא יישפכו בעת פתיחת הדלת. פשוט וגאוני!

 

בואו להכיר את מכונת הכביסה החדשה של קריסטל >>

 

למצוא גבר פמיניסט חובב כביסה

אבל כל זה שטויות. הרי יודעת כל פמיניסטית, שבן הזוג שתמצא ותבחר (שהרי פמיניזם זו בחירה) יבין על מה היא מדברת. הוא יידע שכל ענייני הכביסה ונגזרותיה היא בעיה משותפת לשניכם ולכן צריך לטפל בה במשותף. ואני? אני קראתי סימון דה בובואר,

אני יודעת שנעשיתי אישה, ולא נולדתי כזו, אז אני ממש במודעות פמיניסטית.

אני גם תמיד תמיד האמנתי בשוויון ובחלוקת תפקידים וגדלתי עם אבא שהחליף חיתולים.

אז יהיה בסדר, לא?

אז זהו. שלא. מהר מאד ובגיל צעיר מאד, הבנתי שכיוון שנולדתי עם שחלות, אני נתפסת בעיני הסביבה כמי שנולדה עם כמוסת ידע פלאית בכל הנוגע לכביסה - נחלת הנשיות ממש. התוצאה הסופית, קרי, בגדים נקיים מוכנים ללבישה, היא משאתנו המשותפת של הנשים. כל מה שקורה ברגע שהבגד הושלך לסל הכביסה, ועד שבו הוא מגיע למצב הנכסף והמקופל בארון, הוא אחריותי הבלבדית והבלעדית.  גם היום - אמנם בחרתי באיש הכי טוב שיש, ללא ספק, חבר אמת שבכלל טוען שהוא אוהב לקפל כביסה. ועדיין. זה שלי לגמרי.

כביסה ופמיניזם

להיות פמיניסטית זו משימה מאד מורכבת. חוץ מהמעמד החברתי הנמוך שהתואר המפוקפק הזה מקנה לך (מ"מה? את מגדירה את עצמך פמיניסטית?? ועד ל-"שונאת גברים" ו"פמינאצית"), את נמצאת בבחינה מתמדת של עצמך על מעשייך ולאילו תכתיבים חברתיים נסתרים, בלתי נראים ובלתי כתובים את נכנעת בלי לשים לב. אז לפעמים אנחנו בוחרות פשוט להניח לעניין. אז בתחילת זוגיותי עשיתי את השיקול – 'זה לא נורא, אנחנו רק שניים, תיאבקי מדי פעם בשביל המצפון שהוא יעשה את המשימה, או חלק ממנה ותמשיכי הלאה'. אבל אז הצטרפה עוד שותפה לפשע, ועוד אחת ועוד אחת. ומצאתי את חיי נשזרים בהתקפי חרדה למראה ערמות על גבי ערמות של בגדים, שחלקם אפילו לא היו מלוכלכים באמת, סתם הושלכו על הרצפה וספחו אליהם את כל שאר המשימות שאני לא מספיקה. וכך, בשלב מאד מוקדם של חיי הבוגרים הבנתי כבר בעצמות, שכל סוגיית הכביסה היא נייר הלקמוס של נוכחות הפמיניזם בחיים שלי.

 אני האמא המעפנה שלא יודעת לכבס

גם בשנת 2016 כשכולם נהנים לומר "מה את בוכה? יש שוויון, הנה הילארי מתמודדת על הנשיאות", עדיין כשאתם רואים  ילד/ה מסתובבים מוזנחים, אתם לא חושבים על האבא שעובד ומפרנס ולכן לא מספיק לכבס, אלא ישר חושבים על האמא המעפנה והלא מתפקדת שלו. הרבה פעמים גם אני הרגשתי ככה. כל בוקר שהייתי קמה לטרוניות של "עוד פעם אין גרביים", "כיבסת את החולצה שאני אוהב/ת?", או שהייתי מקבלת שאילתות דוגמת "למה לכביסה שלנו אין ריח כמו של הכביסה של זה או אחרת", הרגשתי את שריר רגשות האשמה מתחיל להיתפס.

ואני לא מקרה מיוחד; אני זוכרת את טקס החניכה שעברה חברה לעבודה על ידי אמה, כשרכשה לראשונה מכונת כביסה. או שחברה אחרת  פעם ספרה לי שבן הזוג שלה התלונן ש"לפני שבוע הוא שלח את המכנסיים האפורים לכביסה, והם עדיין לא מוכנים". אני גם זוכרת שקראתי בזמנו כתבה על לימור לבנת, שרת החינוך דאז, ובה הייתה פסקה שלמה המתארת את סלי הכביסה המפוזרים ברחבי הבית כסימן לאיבוד שליטה של השרה. העיתונאית הגדילה והוסיפה שהיא יודעת שזו אמירה בעייתית לומר בתור אישה ופמיניסטית, אבל בכל זאת. זה נכתב.

השתחררתי מעול הכביסה

אני מצדי, השתדלתי, שאלתי, קניתי את הנוזלים המתאימים, רקחתי שילובים מתאימים. ועדיין לרוב לא עמדתי ביעד. הפעמים היחידות בהן הכול היה מקופל ומתוקתק בארון באופן בו סבתא שלי הייתה גאה בי, היו תוצאה של שעות מרובות שהוקדשו למשימה זו בלבד. סחרור מתיש של כיבוס, ייבוש, קיפול סידור ולאסוף מהרצפה. תשאלו מה היתה כמות הסיפוק והאושר של שלי כבת אדם לעומת התועלת? אפס.

ואז השתחררתי

זה לא קרה ביום, לא היה אסימון אחד ספציפי שנפל. אבל לאט לאט,  את ההתכווצויות של האשמה למשמע "לא עשית כביסה??" החליפו התרסות (שלי) כמו "לא ראוי לדבר ככה לעוזרת שמשלמים לה כסף תמורת עבודות הבית, אז גם לא אליי" (בגרסה פחות מנומסת). הילדות התחילו לקחת חלק פעיל פלוס בכל התהליך, כדי להבין על בשרן את המשמעות של השארת מגבות רטובות זרוקות על הרצפה. התגובות שלי למשמע תלונות, הערות ומענות (לרוב על הבוקר) לוו בשלוק אדיש של קפה. כך לפחות אני שלמה עם עצמי, אני יודעת שהענקתי לילדות שלי אופציה לא להרגיש צורך להצטרף לקבוצת "אימהות משקיעות" בפייסבוק כשיגדלו. אני עושה כביסה כשאני יכולה, אני גם משתדלת מאד שזה יקרה ומפנה לזה זמן בלו"ז. אבל בחייאת, בואו נרגע כולנו, אני אנהל את הכביסה, ולא היא אותי.