אי אז, לפני כעשר שנים, שודרה בטלוויזיה תוכנית בשם "נולד לרקוד". במהלך הפרקים, היו לא מעט תלונות על דבריו של אחד השופטים, דוד דביר, שלא פעם בחר להעיר על משקלן של המתמודדות. כמה שנים מאוחר יותר, ב-2012, פרסם הארץ ידיעה על מכתב שנשלח להנהלת בית ספר "תלמה ילין" ובו התלוננו כמה הורים ממגמת המחול על היחס של מנהל המגמה – שוב דביר – כלפי משקלן של הבנות. באייטם נכתב כי הורים אחרים, מורים בבית הספר ותלמידים לשעבר מוחים בתוקף על הטענות, אבל אם תרדו קצת למטה, לתגובות של הטוקבקים, תגלו שלא מעט תלמידים לשעבר ומקורביהם דווקא מסכימים עם האשמות.

 

עוד באון לייף: 

 

אז בעולם מתוקן, אתם יודעים, כזה שבו יש למעשים השלכות ולכן אייל גולן כבר לא מרוויח מיליונים מהופעות ואריה דרעי כבר לא בפוליטיקה – גם דביר לא היה כבר נחשב סלב שצריך לתת לו מקום של כבוד בפריים טיים.

 

אבל הנה, 2017: אשלי גרהאם נחשבת לדוגמנית על, לינה דנהאם היא אחת הכוכבות הפופולאריות ועוד ועוד קמפיינים משדלים אותנו לצרוך בעזרת "נשים אמתיות". ובכל זאת, מישהו החליט שיש מקום לסוג השפיטה של דוד דביר בתוכניות ריאליטי. כמובן שמיד התחילו להישמע קולות הנגד, שמזכירים לנו את מעלליו של דביר אי אז בעשור הקודם וגם טורחים להצביע בפנינו על הערות שלו כלפי המשקל כבר בפרק הראשון של "רק רוצים לרקוד" (כולל האמירה "יש לו כרס" כלפי המנטור עידן שרעבי).

 

 

לדביר לא צריך להיות יותר מקום בפריים טיים, לא כל עוד אנחנו נלחמים במגפת האנורקסיה ולא כל עוד יש ילדות (וילדים) שצופות בתוכנית ומאמינות שכדי להצליח הן צריכות לרדת במשקל, לא משנה כמה הן שוקלות. אבל הבעיה היא לא דביר, הוא רק חלק ממנה. כלומר, הוא הבעיה יחד עם שאר המנחים והמנטורים בתוכנית.    

 

כבר המתמודדת הראשונה, אליסיה שריקי האוסטרלית, זוכה להערות בוטות על המראה שלה, ועל העדפה שלה לריקודים לטיניים. "את מבינה מה הולך לקרות פה?", שואל אותה אסי עזר בהתלהבות מוגזמת. "את רואה את כל הצלמים?זה כבר מזיע, זה תיכף 'שחל'...הוא כבר לא יודע מאיזו זווית לצלם אותך...הוא שמע עכשיו 'סטריס לאטין' ויוצא לו עשן מהאוזניים". בהמשך עזר מזהיר אותה שכל הבחורות ישנאו אותה בגלל היופי והגוף שלה – כי הרי זה מה שאנחנו עושות בעיני עזר, שונאות בחורות יפות.

 

 

אבל הערות המיניות לא שמורות רק לבחורות, גם הבחורים מרוויחים אותן – כמו המתמודד איתי קורן, ש"זכה" בקלוז אפ לישבן שלו בזמן שהוא הוריד את מכנסיו וחשף טייץ צמוד. הורדת הבגדים גרמה גם ללסתות של השופטים ליפול, וכשאנה ארונוב נשאלה איך היא לא זכרה את מי שהיה תלמיד שלמד אצלה לפני למעלה מעשר שנים, היא אמרה: "הוא לא בא ככה. אם הוא היה בא ככה, הייתי זוכרת".

 

סביר להניח שאם הערות האלו היו נשמעות בתוכנית כמו "הדוגמניות", ארגונים פמיניסטיים כבר היו זועקים "הטרדות מיניות" כדי לשמור על כבודן של התמודדות. אבל בתוכנית ריקודים, שבה נשפטים הביצועים של האנשים והכישרון שלהם ולאו דווקא המראה שלהם, הערות כאלו מתקבלות בשמחה ובצחוקים, כאילו היינו עכשיו ישובים בכסית יחד עם גנדי ומשה דיין.

 

 

זה מאוד קל לרדת על דוד דביר על כך שהוא מעודד הפרעות אכילה, כי דביר הוא דמות אקסצנטרית שמיד קל לצחוק/לכעוס עליה, אבל בעיני האמרות של כל השאר, ובראשם אסי עזר, משדרים מסרים גרועים לא פחות. הן אולי לא מעודדות הפרעות אכילה, אבל הן בהחלט מעודדות את התפיסה שלפיה הגוף שלנו מותר, ושלא חשוב עד כמה מקצועיים ננסה להיות, או כמה כישרוניים אנחנו, בסופו של דבר ישפטו אותנו על פי הפנים היפות שלנו, או מוצקות הישבן.

 

מאוד קל לנו להמשיך להילחם נגד הפרעות אכילה – כי זה כבר משהו ברור וקונקרטי. אז אולי כעת הגיע הזמן שנפתח גם במלחמה נוספת, כזו שלא חיה בשלום עם הערות מיניות (שהן הטרדות מיניות לכל דבר) שלא במקום.