החיים לפני המחלה והחיים אחרי המחלה. זהו משפט שכל מחלימה מסרטן השד נוהגת להגיד. אם חושבים על זה, לכל אחת מאתנו יש את ה"לפני" וה"אחרי" שלה. מבחינתי, שרון שלפני המחלה דומה מאוד לזו שאחרי - אבל גם שונה מאוד.

כשפרצה המחלה הגיעה אתה בשורת הפרידה: פרידה מ-3 איברים בגופי. שלושה איברים שעבורי סימלו את הנשיות: השיער שלי, השדיים שלי והשחלות שלי (מהם נפרדתי כמניעה). אני, המחוברת כל כך לנשיות שבי, נשברתי. עולמי חשך עליי. אבל אז הגיע כוח. כזה שמגיע מאחור, כמו רוח חזקה. כוח פנימי, הערכה עצמית והרבה עידוד מאנשים קרובים ואהובים. וכך, אכן הייתה פרידה, אך הרבה פחות קשה ממה שנראתה לפני. השיער, בסופו של דבר צמח, השדיים הוחלפו בזוג יפה יותר - מי היה מאמין שבדיעבד, אחרי הטלטלה הקשה הזו ארגיש יותר אישה?!  כןשרון ש"לפני" הייתה יותר חלשה, חרדה וקצת יותר מדי רגישה ושרון ש"אחרי" היא דומה, אבל אחרת: היום אני מרגישה יותר נשית, יותר חזקה, יותר חכמה ויותר יפה. מי בכלל יכול עליי אחרי מה שעברתי?! מי בכלל יכול עליכן אחרי מה שעברתן?!

 

מי יכול עליה אחרי מה שעברה? שרון חזיז. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק

 

להיות יחד זה מחזק. זה עוד משב רוח, מהרוח הגבית הזו עליה דיברתי. כולנו יודעות שהגוף והנפש אחד הם ושתמיכה והזדהות נותנים לנפש ולגוף שלנו כוחות, חיים, מהות. כולנו גם יודעות שהתמיכה לאחר המחלה חשובה לא פחות מבזמן המחלה עצמה. אז, אחרי שמשימת המלחמה הסתיימה והכוחות קצת אוזלים, אנו נשארות להתמודד עם ההשלכות ולשם כך רצוי שלא נהיה לבד. אין כמו שיתוף, אין כמו הבנה, אין כמו להתחבר נשים לנשים. "אחיות למחלה", נשים של "אחרי" לנשים של "אחרי" ולפעמים גם ש"לפני". נשים מדהימות שכבר באמת הכול קטן עליהם.

 

אני מברכת על כל יוזמה כזו המעלה את המודעות להתמודדות עם המחלה וגם עם ההתמודדות שלאחר המחלה. לא רק ביום המודעות השנתי אלא בכל יום בשנה. הלא אנחנו, כולנו, מתמודדות כל יום וכל שעה. אני מאמינה שהשיתוף, הפתיחות וה"ביחד" הם דרך נוספת לחזק את המערכת החיסונית, הנפשית והפיזית שלנו ומאחלת לכולנו בריאות שלמה

 

לינק להרשמה לאירוע