אחת משמונה נשים סובלות מכאבים בחדירה במהלך קיום יחסי מין.

למרות שזאת תופעה כל כך נרחבת (יותר אפילו מסיכוי לחלות בסרטן השד), נראה שהיא מושתקת לחלוטין. רופאות ורופאי נשים לא יודעים/ות לאבחן את התופעה ופוטרים את המטופלות באמירות כמו "זה הכל בראש שלך", "תשתי קצת יין לפני וזה יעבור" או "תמרחי משחה מאלחשת אם את רוצה לשמור על הזוגיות שלך".

אם את חווה יחסי מין כואבים, כאלו שהכאב במהלכם הוא בלתי נסבל, יש לזה שם. אולי יש לך וסטיבוליטיס.

וסטיבוליטיס קיבל את שמו לראשונה ב -1987, והוא מוגדר ככאב כרוני, המלווה לעיתים בתחושת שריפה, גירוד או דקירה באזור הוולבה (הפות), כולל השפתיים החיצוניות, השפתיים הפנימיות, הדגדגן, הווסטיבול vestibule  (מבוא הערייה – "שער" הכניסה לנרתיק), שלפוחית השתן ואף פי הטבעת, שמתרחשת ללא של סיבה או ממצאים נראים לעין או בעיה נוירולוגית רפואית אחרת.

הנתונים העדכניים מראים ש13% מהנשים חוות כאבים בחדירה ומאובחנות כלוקות בווסטיבוליטיס, כשהנתונים מתייחסים לישראל והמערב. כאמור, מדובר באחת משמונה נשים.

מה גורם לווסטיבוליטיס?

הסיבות לכאבים אינן ידועות וגם הטיפול אינו אחיד, ומספר הרופאים/ות הממוצע שנשים עוברות עד לקבלת אבחנה עומד על כשבע/ה רופאים/ות. כאשר אישה מאובחנת כסובלת מווסטיבוליטיס, הטיפול המוצע להן כולל פיזיותרפיה לרצפת האגן, עבודה עם מאמני נרתיק (דמויי פין בגדלים שונים איתם מתאמינים על חדירה); עבודה עם ביופידבק (אלקטרודה שמלמדת להרפות את שרירי הנרתיק); משחות שונות עם סטרואידים, הורמונים, ועוד כל מיני חומרים כימיים; נטרול חומרים שעלולים לגרום לתופעה כגון גלולות, סבונים ותחתונים מסוגים שונים; וכן טיפול התנהגותי, מיני ופסיכולוגי. במקרים חריגים אף מציעים ניתוח שמוריד את הרקמות, העצבים והשרירים הרגישים בפתח הפות.

אופציה רווחת היא לתת למטופלת משחה מאלחשת כדי שתוכל ולספק את בן הזוג שלה בלי להרגיש את הכאב. אבל המשחה מרדימה את איבר המין לחלוטין, כך שהנשים גם לא מרגישות הנאה. אני רואה את המסר של המשחה כ"תרדימי את עצמך כדי שהוא יוכל לחדור אלייך בשקט".

אין הצלחה, יש הקלה

בטיפול בווסטיבוליטיס, לא ניתן לדבר על אחוזי הצלחה באופן מובהק. כן ניתן לדבר על אחוזי הקלה. אם מטופלת מטפלת בווסטיבוליטיס באופן הוליסטי, כלומר - התנהגותי, פיסיותרפיסטי ורפואי - יש סיכויי הצלחה גדולים. כמו כן, נשים ווסטיבוליטיות שילדו מעידות שלאחר הלידה הכאב הופחת משמעותית ואף נעלם. אישה שתתעקש על חדירה ולא תקשיב לגופה הצועק נגד החדירה, או תקיים חדירה בגלל לחץ של בן הזוג, לא תחווה הקלה או הצלחה בטיפול, לכן יש חשיבות גדולה לטיפול הוליסטי.

נשאלת השאלה - אם זאת תופעה כל כך משמעותית לחיי מין נעימים של נשים, וכל כך נפוצה - מדוע אף אחת לא מדברת על זה ורופאים/ות לא מודעים/ות לזה?

למה להתעקש על חדירה גם עם כאבי תופת?

התפיסה הדומיננטית בחברה הטרוסקסואלית לגבי יחסי מין היא שיחסי מין זה חדירה. כל דבר אחר הוא לא מין או שהוא משחק מקדים. זה נתפס בעיננו כדבר הטבעי ביותר בעולם, ולרגע לא נשכח, גם כפעולה ביולוגית- הישרדותית בסיסית.

אז יש לי חידוש בשבילכן: לא לכולן זה טבעי וביולוגי, ויש כאלה שאפילו ממש לא רוצות ולא יכולות להחדר. בעידן בו ניתן להיכנס להריון גם ללא חדירה ממשית, מדוע עדיין נשים מתעקשות להחדר גם כשכואב להן כאבי תופת, וגברים מתעקשים לחדור גם כשבת הזוג שלהן שוכבת על הגב ובוכה מכאבים במהלך החדירה?

התשובה לכך מורכבת. יש הרבה נשים וגברים שחושבים שאם אישה איננה ממלאת את התפקיד הנשי שלה ביחסי המין, היא לא מספיק נשית. חמור מכך, היא נתפסת בעיני עצמה כפגומה, מקולקלת וחלודה. יש נשים שחושבות שזו הדרך האולטימטיבית והבלעדית לענג ולספק את בן הזוג שלהן, והדרך להיות טובה במיטה.

חמור מכך, נשים לומדות מגיל צעיר, דרך סרטים הוליוודים, סרטים פורנוגראפיים, הרפואה והסקסולוגיה (וזה עוד בלי שהזכרתי את התיאוריה של פרויד ששלל מאיתנו את האורגזמה הדגדגנית), שאם הן לא מתענגות מחדירה, משהו איתן לא בסדר ושהן לא נשיות מספיק. נשים מעוניינות לטפל בכאבים בחדירה לא רק כי זה כואב להן אלא גם בשביל העונג המובטח להן שטמון בחדירה.

במקום לנסות "לתקן", צריך לשנות את החשיבה

הטיפול הרווח בווסטיבוליטיס משמר את התפיסה הזאת. אני אומרת את זה בביקורת אך גם באמפתיה גדולה לנשים ווסטיבוליטיות. נשים ווסטיבוליטיות מבקשות להיות מתוקנות, מבקשות להיות נחדרות, כדי להרגיש טוב עם עצמן, כדי לשמר את הזוגיות שלהן וכדי להיות נורמליות. אך עם זאת, הרפואה לא מאפשרת להן אופק מחשבה אחר. הרפואה בעצם מנסה "לתקן" את הנשים כדי שתהפוכנה להיות נחדרות, ותקבלנה את האישור החברתי על היותן נשים נכונות עם מיניות נכונה. חווית הנחדרות היא חוויה שמכוננת את הזהות הנשית ההטרוסקסואלית.

במקום לנסות "לתקן", יש מקום גם למחשבה אחרת: הרפואה לא מרחיבה את אפשרויות העונג, אבל אפשר לייצר מיניות אחרת, ללא חדירה, ללא כאבים, ועם הרבה עונג והנאה. אני הייתי מצפה שבמקביל לטיפול המוצע, שנועד להתמודד עם הווסטיבולויטיס, רופאים יהיו מספיק אחראים לומר  לנשים שכואב להן, "את לא חייבת לעשות משהו שכואב לך, ואת עדיין מספיק אישה. זה בסדר גם בלי חדירה".

זה, אולי, חזון אחרית הימים.

_________________________________

אם אובחנת בווסטיבוליטיס, או שכואב לך בחדירה ומה שכתבתי נשמע לך מוכר, את מוזמנת לפנות אליי לייעוץ, הפניה למומחית, תמיכה וחיבוק. ניתן למצוא אותי במייל  sharon.orsh@gmail.com  או בקו הייעוץ של "דלת פתוחה" תל אביב בימים ראשון שלישי וחמישי בין 14:00 – 18:00 במספר 03-5101511. פשוט תבקשי אותי.