בתחילת שנות ה-90, כשחבורת הבנות הייתה נפגשת, בעיקר היינו מתלוננות. על זה שאין לנו חבר, ואם יש לנו, אז זה לא זה, על זה שהמסיבות בעיר משעממות, ועל זה שבא לנו סופשבוע בלונדון. לקראת סוף שנות ה-90, המפגשים נסובו על מה ההיא לבשה בחתונה, או איך היא לא רואה שהוא כבר מסתכל על אחרות... כמה שנים מאוחר יותר החלפנו במפגשים שלנו חוויות על הנקה, והלילות הלבנים, ובהמשך חלק בכו על הגירושים.

 

עוד באון לייף:

 

לאחרונה, רוב השיחות שלנו הן על מחלות. שלנו, של ילדנו, של הורינו ושל בני זוגנו. אלצהיימר של אחת האימהות, אסטמה של אחד הילדים, כאבי גב ומיגרנות זה כבר עניין שבשגרה. נכון שרוב  המחלות הן חסרות חשיבות, אבל בשנה החולפת נפגשנו ביותר הלוויות מאשר חתונות. לפני כמה חודשים, כשלאחות של מישהי גילו גוש בשד והיא הובלה לניתוח דחוף, התחלנו לדבר על סרטן השד. ניהלנו ויכוח קולני אם בסרטן השד חולות אחת מ- 9 או אחת מ- 6. טל אמרה שאנחנו חיות בסרט ושזה כבר מזמן אחת מ-4, ואני אמרתי שכשזו את, זה אחת מתוך אחת, אז מה זה בעצם משנה?

 

כולנו הכרנו את נילי. מהבחורות האלה שכל אחת רוצה להיות חברה שלה. אלה שבלי כל מאמץ מפיצות אנרגיות טובות לכל עבר. בחורה יפה, עם עיניים מלאות טוב ושמחה, ולא פחות חשוב, אלופה בסטיילינג. הכרתי אותה דרך בעלה שהיה חבר ויצא לנו לבלות קצת בניו יורק ובכמה ארוחות ערב אצלם בדירה בתל אביב. היכולת שלה לחדור ללב הייתה משהו מיוחד. בשקט בשקט, עם חיוך שאין דברים כאלה, לתת תחושה של נעים, של בסדר. וראיתי את החבר שלי מאושר, אז מי צריך יותר מזה? ואז באה שיחת טלפון נוראית: ?גילו לה סרטן. מתחילים טיפולים?. אחרי תקופה אינטנסיבית של טיפולים היה נדמה שזהו, היא ניצחה. אחרי שנתיים, בערך, הגיע הטלפון הנורא מכל: ?הסרטן חזר, גרורות, בכל הגוף?.

 

כולם כבר יודעים שגילוי מוקדם הוא המפתח לחיים. כמעט בכל מחלה. כשדוד שלי (אח של אבי) גילה שיש לו סרטן במעי הגס, אבא שלי הועיל בטובו ללכת לעשות קולונוסקופיה. ומזל. כי לילדים שלי לא היה היום סבא אם לא היו מוציאים לו את ?מסיבת? הפוליפים מהגוף.

 

השאלה היא רק מה זה גילוי מוקדם. אם הלכת לרופא בגלל שהרגשת גוש, אז זה כבר לא גילוי מוקדם, או במילים אחרות ובלי להתייפייף כנראה שאכלת אותה. בדיקת מישוש היא חשובה, אבל זה לא מספיק. ופה מתחילה הבעיה. בעיקרון, משרד הבריאות ממליץ (ואני שמה בצד נשים שכבר חולות, שנושאות את גן סרטן השד או היסטוריה משפחתית) לעשות ממוגרפיה אחת לשנה מגיל 50. אז מה? מתחת לגיל 50 אין סרטן שד? אז זהו, שיש, ומדובר באלפי בנות בכל שנה בגילאי 30-50. אם נשים היו נבדקות באופן קבוע גם שכיחות סרטן השד הייתה יורדת פלאים.

 

במרץ 2012, כשנילי, שאהבה את המשפחה המקסימה שלה, את פאריס ואת החיים, נפטרה (והיא רק בת 35), נכנסתי ללחץ. למה היא ולא אני?! אז המצאתי שכואב לי בשד ונשלחתי לממוגרפיה. אבל מסתבר שאותה בדיקה היא מחט בערמה של שחת או במילים אחרות שווה ל...

 

גיליתי שיש לי רקמת שד צפופה. שמעתם על זה? גם אני לא. מסתבר שלחלק גדול מהנשים מתחת לגיל 50 שלא לדבר על מתחת לגיל 40 יש רקמת שד צפופה שזה אומר בגדול המון המון כתמים לבנים. אם יש חלילה גידול, גם הוא לבן, ולבן על לבן אי אפשר לראות.. אז חזרתי מבדיקת הממוגרפיה הביתה שמחה ומאושרת אחרי שאמרו לי בביטחון מלא שאני נקייה. לשמחתי הרבה אני אכן נקיה (טפו טפו טפו) אבל לא מעט נשים חוזרות הביתה מחויכות ולא יודעות שהרופא מלא הביטחון דיבר שטויות ושגם אם הוא ממש רוצה, אין לו יכולת לראות.

 

אז מה כן? בדיקת אולטרה סאונד ואז יש שתי אופציות: בדיקה ידנית ובדיקה ממוחשבת שלא תלויה בשום גורם אנושי שעשוי לטעות. אז נכון, זה עולה כסף, ובמדינה כמו שלנו כל הוצאה זה קשה, אבל שווה לוותר על זוג נעליים או נסיעה לאילת ולהרוויח את החיים.

 

השבוע חזרנו מטיול בצפון. בן, בעלי תמיד אומר לי "תגידי שלום לחברה שלך" כשאנחנו חולפים בכביש שסמוך לבית הקברות. אני עוצמת עיניים לרגע אומרת לה שאנחנו זוכרים אותה ומתפללת לבריאות של כולם.

 

כל החיים אנחנו בתהליך למידה מתמשך. מבחינתי עכשיו זו התקופה של להזכיר לעצמי להוביל ולא להיות מובלת וזה אומר לקחת את החיים שלי בידיים. כי יש לי אחריות כאישה כרעיה וכאם. אני פעם בשנה מתייצבת לבדיקת אולטרהסאונד. מעדיפה לבזבז זמן וכסף על בדיקות ולא על טיפולים.

 

גילוי מוקדם מציל חיים,

מוקדש באהבה ובגעגועים לנילי קרני.