המשרה שממש לא רצית לקבל
ככה נראה ונשמע אגואיזם
הגיבורות שהושמטו מפרשת קו 300
זמן חסכון
לבריאות, גבר
אף פעם לא חלמתי להיות מסעדנית
אמזונה גרסת הוליווד
אם עוד לא עברת לידה, אל תצפי ב"בייבי בום"
ילד, שתה מים
אונס בלייב
אין גיל לשוויון בין המינים
נא להתנהג בהתאם
איך מכינים עוגת שמרים מושלמת?
הריקוד שאינו נגמר
נסיכה, לא מושלמת
פריט קטן, שינוי גדול
כמו ציפור
בשביל ההורים שלי

לחלק את הירושה כשאמא עוד בחיים

בעילום שם
0
0
SHARES

מעטים מכם, שמטפלים בהורה מזדקן, באמת יסכימו להודות שאתם חושבים על הירושה, ועל כמה כסף תקבלו כשההורים לא יהיו בחיים בלי קשר לעצב ולאהבה הגדולה אליהם. זה קרה לנו, וזה הוביל לאחד הריבים הכי גדולים בתולדותנו

בעילום שם | 31.01.17

את הריב הראשון על "מי מטפל יותר באמא" ביני ובין שני האחים שלי אני לא אשכח בחיים. זה היה קולני, מלא כעס ומעליב, ריב שחיכה כבר 3 חודשים להתפוצץ. ואז הוא התפוצץ, הו כמה שהוא התפוצץ. עצם העובדה שהצלחנו להחזיק 3 חודשים בלי להגיד משהו מרושע אחד לשניים, זה נס. מאז – אני מודה, לא הצלחנו לחזור לשגרה.

 

עוד באון לייף:

 

הסיבה שאני כותבת את הטור הזה בעילום שם הוא שאם האחים שלי יזהו את הסיפור שלנו – הם לא רק לא ידברו איתי בכלל (שזה קצת מה שקורה עכשיו) אלא יתנקמו בי. אבל כן חשוב לי לספר קצת על מה שעברנו אנחנו תוך כדי טיפול באמא שלנו המבוגרת, גם אתם עלולים לחוות, ואני מרגישה שאם אני אצליח לעזור לכם, ולו במעט, לא להגיע למצב שאנחנו הגענו אליו – זכיתי.

 

כשאמא שלך צריכה אותך

עדכון מצב: יש לי שני אחים – אח ואחות גדולים ממני. כל אחד מאיתנו חי את החיים שלו, עם הילדים, העבודה, המשכנתא, הזוגיות שמחזיקה בקושי, אתם מכירים את זה. אנחנו נפגשים בחגים לארוחות משפחתיות, מרימים טלפון אחד לשבוע/שבועיים, כרגיל כזה.

ובתווך יש את אמא שלי, שהתאלמנה לפני 8 שנים. אמא שלי בת 85 וגרה, נכון להיום, עדיין בבית. היא חיה חיים יחסית עצמאיים במסגרת הבית, ויש לה עזרה סיעודית של כמה שעות ביום (במקלחת, בהחלפת בגדים, קצת בסידור הבית, לווי לקופת חולים וכדומה). אני יכולה בלב שקט להגיד שאילולא אמא שלי היתה צריכה את עזרתנו, הפיזית והנפשית, אין ספק שהיחסים בינינו היו הרבה יותר טובים. אבל מה לעשות  - לכולנו זה יקרה. אמא שלי הפכה יותר ויותר תלותית עם השנים, יותר חלשה, יותר מפוחדת מחיים בחוץ, ושלא אתחיל בכלל לפרט כמה היה קשה לשכנע אותה להכניס עזרה סיעודית הביתה. זה נושא לספר שלם.

 

ריב על ירושה

 

לכל אחד מאיתנו יש את שיגרת היחסים עם אמא: אחד מתקשר כל כמה ימים לשיחה של 2 דקות, מנסה להגיד לאמא שלי מה לעשות, ונעלם. אחת מתקשרת כל שבוע ומגיעה אחת לשבועיים לבקר עם נכד או שניים או לבד. בדרך כלל מתלבשת על הבית של אמא ומסדרת אותו. ויש אותי, שמדברת עם אמא כל יום, שמגיעה אחת לשבוע לפחות, שמוציאה את אמא לקפה, לסרט, לארוחה אצלי בבית. אין לכם מושג כמה היא מאושרת כשאחד מאיתנו בא. בגיל הזה, כשכל חייך מסתכמים בשיחה עם מטפלת סיעודית, בפגישות אצל רופאים, בסידור התרופות – כל שבירת שיגרה היא ברכה.

 

הנושא שלא מדברים עליו

שלא יהיה לא ברור: שלושתנו מאוד אוהבים את אמא, קשורים אליה וחייבים לה המון. זה ברור. הבעיה היא שכשאחד ההורים שלך מזדקן (בטח ובטח כשאחד כבר לא איתנו) מתחילים להתנהל בין הילדים, אנחנו, זרמים תת קרקעיים שלא חשבתם לעולם שיזרמו. האחד – המתח של "מי דואג לאמא יותר: מי מטפל יותר, למי אכפת יותר, עם מי היא רבה פחות כשהגיע זמן המקלחת, מי באמת עוצר את החיים שלו כדי לטפל באמא. וזה הזרם האולי יותר מוכר.

 

הזרם השני, מטריד, מאכזב ומסוכן פי חמישים. אלה המחשבות שאף אחד לא מעיז להגיד בקול רם, אולי רק לבני הזוג שלנו. המחשבה שיש צוואה, שיש פה כסף ורכוש שיתחלק בין כולנו, אולי גם בין ילדינו, אולי חלק יילך גם לאנשים אחרים. והאם זה יהיה צודק? והאם נריב על זה? והאם ההחלטה מי מקבל מה תושפע ממי שיותר מטפל או דואג לאמא?

 

זה לא נושא סקסי ויש אנשים שיטענו שזה אפילו לא עובר להם בראש. אני טוענת שהם שקרנים. כל אחד מאתנו, שמטפל בהורה מזדקן, ואוהב אותו בכל נימי נפשו, יודע שבסוף הדרך העצובה יגיע גם השלב של פירוק החיים של ההורה, ולפעמים חלוקת הכסף והרכוש בין הילדים. הסיפורים על משפחות שבהן אחים לא מדברים אחד עם השני נפוצים. על כעסים שמפצלים משפחות שלמות.

 

וגם לנו זה קרה: בהתחלה בהערות קטנות, פתאום פה שאלה על איך השטיח היקר של אמא הגיע לסלון שלי (היא נתנה לי אותו לפני שנתיים), ופתאום נכדה אחת מקבלת זוג עגילים יקרים מסבתא והאחרים מסתכלים בעיניים עקומות.

 

כשהכל מתפוצץ

והריב הגדול, אתם שואלים? היה על זה שגילינו שאמא ביקשה מאחי להיות האחראי על יישום הצוואה. היא כתבה את זה בצוואה שלה ורק אמרה לו שהוא האחראי שהכל ייעשה כמו שהיא כתבה. אחותי שמעה את זה והתפוצצה ואני קצת נעלבתי, מודה. הבעיה היא שלא ישבנו ודיברנו ופתחנו את הנושא. זה יצא בצורה מכוערת, לא מכבדת ומעליבה. משפטים כמו "אני לא סומכת עליך בשיט" ומשפטים כמו "את רק מחכה שאמא תמות כדי לבנות עוד קומה בווילה שלך". פשוט ככה.

 

ריב על ירושה

 

משם, זה רק הידרדר. כעסים של שנים יצאו החוצה, האשמות, העלבויות, היעדרויות מארוחות, פנקסנות נוראית, נסיונות פשרה שהעלו חרס. ומי הכי סבלה מכל זה? כמובן. אמא בעצמה. שגם ככה הבריאות שלה תלויה על בלימה, שגם ככה לא תמיד זוכרת, שצריכה עזרה כמעט בכל דבר מורכב ולפעמים גם פשוט. היא בטח לא רוותה נחת מהמתחים הבלתי נסבלים האלה.

 

אני לא מתיימרת להיות יועצת משפחתית, אלוהים יודעת שהמשפחה שלי היא הדוגמה האחרונה לאידיליה. אבל אני כן רוצה לתת לכם עצה אחת חשובה: דברו על זה. לפני שתריבו, לפני שתיעלבו, לפני שיתחילו החשדות וההאשמות. נכון שאין לכם שום השפעה על מה שההורים שלכם יחליטו לעשות עם הכסף שלהם, אבל אתם כן יכולים להחליט איך ייראו החיים שלכם כמשפחה, גם אחרי שאמא ואבא לא יהיו פה כדי להשלים בין כולם. ומשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, אל תתנו לכסף להרוס אותה.

 

ממשיכים לעזור להורים שלנו>>