ככה נראה ונשמע אגואיזם
הודעה בוואטסאפ: "אבא לא מרגיש טוב, הוא בקפלן". האצבע מחייגת אוטומטית את מספר הגישה, הקול המונוטוני מבקש ממני להכניס את מס' היעד או מס' החיוג המקוצר. אני יודעת, בדיוק, מה השעה בארץ, כמה צלצולים לספור לפני שמנתקים, כמה עולה כרטיס טיסה בעונה הזאת, כמה זמן לוקח להגיע לשדה התעופה. שלוש וחצי שנות חיים בפרוור במדינת מרילנד, כשכל העולם שלי נמצא במרחק שתים עשרה שעות טיסה, לימדו אותי לחשב מהר, מאוד מהר, כמה זמן וכסף שווה הודעה אחת קצרה, לאקונית, בוואטסאפ.
עוד באון לייף:
- לחלק את הירושה כשאמא עוד בחיים
- אמא שלי נעלמת לי מול העיניים
- לגדל את מי שגידל אותנו: 7 העצות הטובות ביותר
לבחירות שלך יש מחיר וזה הרגע לשלם אותו
אחי עונה לטלפון. איפה אבא, מה הוא מרגיש? מה אומר הרופא, הוא נשאר לילה? זה נראה רציני, זה כמו מה שהיה לו כבר? סדרת השאלות הזאת, המעיקה, המכאיבה, זאת שלא הייתי שואלת לעולם אם היינו ממשיכים לגור בארץ, שאלות שתפקידן לאמוד את עוצמת הדברים, להעריך, לשער את שאין לו שיעור. סדרת שאלות שבסופן תתקבל ההחלטה, האם זה מצריך נסיעה או שאפשר לוותר הפעם. האם שיחת טלפון כל שעה תספיק, תכפר על כך שאני אינני.
אחי נותן לי לדבר עם אבא. "שלא תעזי לבוא, זה שטויות, מחר, מחרתיים ישחררו אותי. יש לך ילדים שצריכים אותך. שלא תעזי לבוא". והמשפט הזה, שמפרק אותי עוד יותר, הוא החולה, המבוגר, הכואב, אני הנוטשת, החלל, האין, ובכל זאת הוא חושב עלי ועל טובתי ונוחותי. העיניים שלי כבר דמעות ועל הלשון טעם של תחושת אשם. למילים יש צליל של סליחה, של התנצלות והוא אומר "תפסיקי כבר. הכל בסדר". אבל את יודעת שלא. את יודעת שככל שהזמן יעבור זה יהיה עוד פחות בסדר. שלבחירות שלך יש מחיר, והנה הגיע אחד מהרגעים האלה שאת משלמת עליהן.
בבקשה אל תטוסי
כי הגירה, כמו שאמר לי פעם חבר יקר, היא לא לבעלי לב חלש. ומי שהשאיר אחריו הורים מבוגרים, מכיר את התחושה הנוראית של חוסר אונים, שמתפרצת ברגעים בהם ההורים זקוקים לנו יותר מכל. הסקייפ, הוואטסאפ, הרשתות החברתיות, הם קיצרו את המרחק בין מי שנשארו בארץ לבינינו. אבל רק את המרחק הבריא, למרחק החולה חוקים משלו.
וכשאת כבר מגיעה, מה שאת והוא יודעים לא נאמר בקול. זאת אומרת יש רמזים, אמירות של בדרך אגב, אבל אף פעם לא התפרצות או כעס או ביקורת שתערער את הסדר, שתרעיד את אמות הסיפים. כן, הוא מצפה שתחזרו, הוא מתגעגע, אין לו מושג למה אתם רחוקים כ"כ, למה בחרתם באופציה הכי לא הגיונית מבחינתו. לא, הוא לא יצעק, לא ישתולל, לא יטיח, הרי את ילדה גדולה והורים לא מכתיבים לילדים. בסך הכול לא נעלמת או התמכרת לסמים או שדדת בנק: רק נסעת רחוק מספיק כדי שזה יכאב.
והשתיקה הזאת משתקת. כבר היה עדיף דרמה, דמעות, האשמה גלויה. יושבים יחד, אוכלים, צוחקים, שני הצדדים יודעים שזה תחום בזמן. הוא תמיד ישאל מתי הטיסה. אבל אף פעם, אף פעם, לא יגיד "בבקשה אל תטוסי".
אף פעם וזה המקום בו ההשלמה והכביכול הכל בסדר מתפוררים, מתרסקים לרסיסים. כל שכבות ההגנה, השכפ"צים, החומות, הכל קורס אל מול המציאות: ההורים שלנו מתבגרים, נחלשים, הגענו לגיל הסנדוויץ' בו ילדינו והורינו זקוקים לנו. ובתוך המשוואה הזאת אנחנו, שחיים במקום אחר, זנחנו חלק אחד, הפלנו את הכל על מי שנשאר ונסענו, עשינו לביתנו ולעצמנו. ככה נראה ונשמע אגואיזם.
והמעשה הזה ותוצאותיו גם נוטלים ממך את זכות הביקורת. אסור לומר מילה, גם אם משהו מכעיס. איך אפשר לבקר את מה ואיך שעושים אחיך או אחותך כשאת, בכלל, איננה? שתהיי כדי לטפל, לקבוע בדיקות, להסיע לרופא, אז תהיה לך זכות דיבור.
אם יש משהו שאי אפשר להתגבר עליו בתהליך של הגירה זו הידיעה שלא תהיי לעולם בזמן אמת, שגם אם תגיעי זה בדיעבד. את אף פעם לא שם בשנייה שאבא או אמא זקוקים לך יותר מכל. ושום טלפון, חכם ככל שיהיה, לא יחליף לעולם את היד שאינה מושטת ואוחזת ביד האחרת.