אני חלמתי להתמקד בלייף סטייל ומצאתי את עצמי מתעסקת בג'יפה סטייל, בדברים היותר קשים בחיים. ממעצבת אופנה הפכתי להיות מתעסקת היום בכל מה שקשור לניהול סיכונים. מילה ענקית שמסתירה בתוכה כל כך הרבה קושי. כי אני מסתכלת עלי ועל הסיכונים שאני עברתי בחיים, והם לא כאלה גדולים, אבל אני רואה איך הגרושים יכולים להביא לקריסה כלכלית, איך לעבור משכירה לעצמאית יכול להפוך לקריסה כלכלית, ואני מתעסקת בכל מה שקשור לשיחה הזאת, של מה יהיה אם, שאף אחת מאיתנו לא באמת רוצה להתעסק איתה.

 

עוד באון לייף: 

 

 

ביטוח זו אחת המילים היותר קשות, שאף אחד לא יודע איך להתעסק איתה. אני רואה כמה כסף אנחנו משלמים על ביטוחים בכלל, וחלק גדול מאיתנו, דרך אגב, לא יודע להבחין בין כללית פלטינום לכן ביטוח פרטי, או מה שאני עושה כשיש לי אובדן כושר עבודה. קרה משהו ועכשיו השאלה איך אני מתמודדת עם זה - קופת חולים, ביטוח לאומי, משרד הבריאות, ביטוח פרטי - ותמיד זה מתעורר דקה אחרי. ואני אומרת לעצמי בואו נתעסק בשאלות האלה לפני, הרבה לפני.

 

אני בטוחה שהנושא הזה נורא מבלבל. יש כל כך הרבה אינפורמציה, מהתקשורת, וסוכנים, וקופות חולים שמעמיסים אותנו בהרבה מאוד חומרים שחלק מאתנו ממש לא יודע איך להתעסק איתם. ואני אומרת בואו נעשה פעם אחת סדר ונשאל את עצמנו מה יקרה דקה אחרי, דקה אחרי מחלה, דקה אחרי תאונה חלילה, דקה אחרי שזה קורה ויפה שעה אחת קודם.

 

צפו בנאום המלא של חני:

 

פעם שמעתי את המשפט "עשירים חיים יותר" ונורא התעצבנתי. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שעשירים חיים יותר, לא יכול להיות שעשירים חיים יותר טוב. אז נכון שכסף לא מרפא, ונכון שכסף לא תמיד פותר, אבל לפעמים, כשיש פתרון לזה, אז הכל נראה אחרת. הכל נראה אחרת ברמה של לטפל באמת במחלה מבלי להתעסק בשאלה של האם אני צריכה לחזור לעבודה, לא צריכה לחזור לעבודה.

 

יש לי חברה טובה שחלתה בסרטן השד. היא עצמאית, ואתם יודעים איך נראים חיים של עצמאית שהיא מפסיקה לעבוד, אני לא צריכה לספר לכם מה זה אומר מבחינת ביטוח לאומי, מה זה אומר מבחינת אובדן כושר עבודה. ואני חשבתי לעצמי שאיזה מזל שהתעקשתי לפחות עם החברות הטובות שלי לעשות להן את מה שלי יש, כי אני טיפה מבינה בזה.

 

זה לא קל עם חברות ביטוח. זה ברור לי. ואולי בגלל זה נולד התפקיד שלי, של איך כן למצות את הזכויות מול חברות ביטוח, מול ביטוח לאומי, מול קופות חולים. זה סרט שצריך להתנהל איתו. אבל אני חושבת שהשיחה היא לא כזאת מורכבת, היא בסך הכל נורא נורא פשוטה, של בואו ננסה דקה לפני להבין מה קורה דקה אחרי. מאיפה מקבלים, מה הזכויות שלנו, מה מגיע לנו. דקה לפני ולא דקה אחרי.

 

אני מודעת לזה שרובנו מעדיפים לא להתעסק עם זה, כי אנחנו באמת חיים במחשבה שהכל יהיה בסדר. אבל אני פותחת כל יום את הקמפיינים של עמותת קו לחיים, מסתכלת כל יום על 300 משפחות שמגייסות כסף לטיפולים, לתרופות, ובכל פעם מחדש, חושבת על איך שכל אחת מהמשפחות האלה אמרה לעצמה כל הזמן: "לי זה לא יקרה. זה לא יגיע לכאן", וכשזה מגיע, לא רק שזו קריסה כלכלית, זו קריסה מנטלית מטורפת. ואני אומרת לעצמי, זה לא אמור לעלות הרבה. אני לא חושבת שצריך להעמיס באין סוף ביטוחים. צריך לקחת רק את מה שצריך והכרחי. ורובנו לא באמת יודעים מה הכרחי וצריך, כי אנחנו פוחדים ועושים הכל. אז פעם אחת לבדוק את מה שיש לנו וזהו. ופשוט להמשיך, ולהגיד בגיל 80: "הכל היה בסדר. סתם התעסקתי עם זה". וזאת הברכה שלי אליכם.