היעד הראשון שלי במסע היה מיאמי, אצל אמא שלי.

אחרי איפוס שעות שינה מהטיסה הארוכה, פתחתי את הבוקר בשאלה פשוטה וקריטית:
'אמא, איפה אני משיגה פה קפה טורקי?', ואמא שלי, זו שמכירה אותי טוב מכולם, הצביעה על המדף השני בארון ועדכנה אותי כי המים כבר רותחים. יש לי אמא מושלמת.

ישבתי במרפסת, לוגמת שלוקים קטנים מהדבר האלוהי הזה והרשיתי לעצמי להשען אחורה, לנוח, לטעום קצת שלווה.

 

לא יודעת מה איתכם, המון זמן לא חוויתי שלווה כזאת.
השלווה שלי היתה מורכבת מהטעם של חו"ל עם ארומה של בית, של ישראליות, מדהים איך כוס חרס קטנה אחת יכולה לבצע עבודה כזאת מופלאה.

 

השלב הבא היה לצאת לריצה, הפעם יצאתי אליה בתחושה אחרת, שונה, לא יודעת איך להסביר אפילו.

כנראה שהידיעה שיום חופשי לפניי, כזה שילווה בשופינג וארוחה טובה במסעדה נתן לי אנרגיה נוספת מהרגיל.

 

יצאתי מהבניין לכיוון החוף, בכל זאת, מיאמי ביץ', מדי פעם הרשיתי לעצמי לעצור, להרגיש את האדרנלין מתפשט לי בגוף, להביט באנשים סביבי, לדמיין את סיפור החיים שלהם, תהיתי אם גם הם בחופשה, כמוני, או שהם פה לפני יום עבודה שגרתי במשרד, כך או כך, שאבתי המון השראה, לא יכולתי לחכות כבר לרגע בו אשוב הביתה מהאימון ואשב לכתוב, אוציא החוצה את כל מה שרץ לי בראש, אהפוך את האנרגיה הזו למילים כתובות.

 

 

בלי בכלל לשים לב, רצתי כבר 30 דקות, או שהקפה הטורקי של מיאמי עושה עבודה ממש טובה או שאיכשהו, ציפיתי מעצמי ליותר ועמדתי בכך, כך או כך, הייתי מאוד גאה בעצמי.

השלב הבא היה להכנס לאפליקציית ZUZU, ציינתי כבר עד כמה אני מאושרת שהמאמן שלי באפליקציה זמין לי 24/7 ללא התחשבות בהפרשי שעות בין הארץ לחו"ל, ללא מצבי רוח וללא לקוחות אחרות התופסות לי אותו?

הגדרתי בה את משך האימון הנדרש (עוד חצי שעה, כפיים לי!), ועל מה חשוב לי להתמקד הפעם, תפסתי לי פינה קטנה ושקטה בחוף והתחלתי להתאמן, הפעם הרגשתי איך הגוף שלי, שפעמים רבות מתעייף מוקדם, מתגייס למאמץ הלאומי ועומד בקצב, האימון היה חזק וטוב, ממריץ ועשה לי חשק אפילו לאחד נוסף, הללויה!

 

כשהגעתי הביתה, כבר כיוונתי את השעון המעורר למחר, האנרגיות שזרמו לי בגוף היו נהדרות, אין שום סיכוי שאדלג על זה, החל מהיום, הבטחתי לעצמי, אני הולכת לפתוח כל בוקר בצורה הזאת, איזה כיף!

 

לפני המקלחת, נגשתי שוב למטבח, הרתחתי מים והמתנתי, חשבתי על היום הצפוי לי, על התקופה היפה שאני הולכת לעבור בחודשיים הקרובים ונמלאתי השראה, חשבתי על כל אותם האנשים בהם נתקלתי בזמן הריצה, חשבתי על החוויות שאני הולכת לחוות, על האימונים הסדירים בהם אתמיד (תחזיקו אצבעות!) ועל איך שהחלטות קטנות קטנות, כאלה המגיעות בכוסות חרס מהבילות יכולות לשנות חיים של בני אדם. פשוט ככה.

 

זהו, ברשותכם, אפרוש לי לכמה רגעים של חסד, הולכת ליהנות לי עם כוס הקפה שלי, עם הנוף המדהים ועם העובדה כי גם מחר בבוקר אפתח את היום שלי, בדיוק בצורה הזאת, כי כשמשהו טוב, למה לשנות?

עכשיו תורכם!