את הקמט הראשון שלי, שבהמשך התגלה כתוצר לוואי זמני מכרית מאולתרת מסריג במשרד, גיליתי במונית בדרך למרפאות ?לגיטימציה? בתל אביב (השם שמור במערכת). נהג המונית דיבר לעברי בשצף במשך כל הנסיעה, ובדיוק ניסיתי להפעיל את כל היכולות המוטוריות שלי בבת אחת כדי להצליח להנהן לעברו במקומות הנכונים, וגם לאזן מראה ביד שמאל ולהתאפר בצד ימין, כשפתאום גיליתי את אותו קמט זמני ארור, נח בשלווה מתחת ללחי שלי כמו תמרור אדום שצועק לעולם "אל תיפלו בפח בגלל החצאית, היא בעצם זקנה". כאב לי הראש והייתי צריכה להתרכז בניסיונות להיזכר אודות איזה טיפול קוסמטי ביררתי כשהתקשרתי אל נציגי החברה שבוע לפני, אז החלטתי לשים את החדשות הטראגיות בצד, עם כוכבית קטנה שנותרה בתחתית התודעה – לזכור לברר איתם גם על מילוי קמטים.

 

עוד באון לייף:

 

המשימה אליה נשלחתי הפעם היתה פשוטה - קבעתי תורים ליעוץ במרפאות המציעות טיפולים קוסמטים ופלסטים להמונים, במטרה לבדוק האם אענה בחיוב כשאבקש לתקן את החלקים הכי מוצלחים שבי, שעד השבוע באמת האמנתי שאינם דורשים שיפוץ, ולגלות האם ימצאו לנכון להאיר את עיניי בנוגע לעוד איברים תקולים שיש לשפר. אל תבינו אותי לא נכון, ביקורת על ניתוחים פלסטים היא ממני והלאה. מאז גיל 23 והמהפך החיצוני האדיר שהתחולל בי בעזרתו האדיבה והמקצועית של ד"ר מוסקונה, הפכתי לנערת פוסטר מהלכת של הקטנת החזה וניתוח האף שעברתי תחת סכין המנתחים. עם זאת, דווקא הסיפורים על החברות הגדולות המשווקות טיפולים קוסמטים פולשניים לנשים מבולבלות כאילו היו צמר גפן מתוק לילדים בלונה פארק, פקחו את עיניי לעובדה שלא כולן נופלות לידי הרופאים הנכונים והתוצאות יכולות להיות הרות אסון.

 

 

ביקשתי לתקן את החלקים הכי מוצלחים שבי. (צילום: תמוז קולבר)

 

התמונה של המרפאה הראשונה יכולה להופיע במילון ליד המונח "זיוף". השטיחים האדומים המאובקים, התמונות שנראות כאילו שנלקחו מסלון כלות גרוע, הפקידות המדגמנות מראה אנורקטי להחריד בעודן כושלות, הבעותיהן מטושטשות מבוטוקס, מהלכות על עקבים שככל הנראה כלולים בקוד הלבוש השחור לו הן מחוייבות, ובכלל, כולם נראו כמו ניסיון כושל להתחקות אחר אידיאל בוורלי הילסי שכזה. אחרי שמילאתי שאלון רפואי קצר, נשלחתי להמתין בחלל הכניסה הגדול. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר, פקידת הקבלה קראה בשמי. קרעתי את מבטי מהחור שגיליתי בקיר מתחת לטלוויזיה בהתרגשות יתרה רק כדי לגלות ששולחים אותי לעוד חדר המתנה, בו חיכיתי חצי שעה נוספת. בסופו של דבר, באיחור של שעה מזמן הפגישה המקורי (מלחמת התשה?), חמושה בפלאיירים שארבו בכל פינה (שטיפת מוח?), נכנסתי אל הרופא. או יותר נכון, אל הרופאים. 

 

לרופא שלי היה מתלמד, ובזמן ששניהם הביטו בי ושאלו "כן?" בסנכרון מושלם וקצר רוח, לא יכלתי שלא להודות לאלוהי און לייף שלא נשלחתי לברר על ניתוחי חזה. השבתי שאני מעוניינת בפתרון ללחיים שלי, עליהן אני מקבלת מחמאות מדי שבוע, אותן אני רוצה למלא ולהרים. הרופא הביט בפניי מהקצה השני של השולחן ושאל – "ועוד משהו?". שניהם בחנו את לחיי בציפייה, אז מלמלתי משהו מהוסס על עור הפנים בתגובה. בלי שקם מהכיסא או בחן את פניי מקרוב, הרופא הסביר לי על הטיפולים המומלצים במקרה שלי: לעור הפנים החלק שלי מומלצת מיזותרפיה, סדרה של שלושה טיפולים (ראשוניים, שאחריהם ניתן כמובן לרכוש טיפולים נוספים לשימור) בהם מוחדרים מינרלים וויטמינים בזריקות בצורת רשת אל תוך עור הפנים ומחיים אותו. ללחיים שלי מומלצות זריקות קולגן שימלאו וירימו אותן. "אני באמת חייבת לעשות עם הלחיים משהו כבר, נכון?" שאלתי, מצביעה על החלק בגופי שמעולם לא חשבתי לשנות, ואני יכולה להישבע שראיתי היסוס בעיני הרופא לפני שהשיב – "אצלך? צריך. שיהיו פנים בצורת משולש ולא מלפפון".

 

יאמר להגנתו של הרופא שהוא "רשם" לי את כמות הקולגן הקטנה ביותר שאפשר להזריק ללחיים, כך הוסבר לי במשרד היועצת כמה דקות אחר כך. ה"יועצת", סוג של אשת מכירות, היתה האדם הראשון במהל כל ההמתנה הארוכה הזאת שלא נראה כמו תמונת "לפני" לתרופה נגד דיכאון. היא חייכה אליי חיוך אמהי, לקחה את הדף עם שרבוטי הרופא ותרגמה אותו להסברים ומחירים. מזרק בודד שיחולק בין עצמות הלחיים שלי יעלה 1890 שקלים, ועבור שלושת טיפולי המיזותרפיה אאלץ להיפרד מעוד 4000. בניגוד ליעוץ אצל הרופא, שארך כחמש דקות, היועצת לא דחקה בי וענתה על כל שאלותי בסבלנות, אדיבות וקסם אישי. היא אמנם ציינה שיש לי עור פנים מעולה, אבל כן נשזרו לתוך השיחה ההערות שעוד מהדהדות בראשי, על הלחיים המעט שטוחות והמיזותרפיה שתחייה את עור הפנים המת. באמת אני לא יודעת איך הצלחתי לצאת מהמשרד שלה בלי לשלם על הטיפולים ולהתחיל אותם באותו היום, כפי שהוצע לי.

 

 

ה?יועצת? היא סוג של אשת מכירות. הטיפולים שהוצעו לי במרפאה הראשונה. (צילום: תמוז קולבר)

 

למרפאת ?ביוטיפול? (השם שמור וכו?) נכנסתי קצת פחות חדורת מטרה. אם בכניסה למרפאה הראשונה האמנתי בכל ליבי שהטיפולים שיציעו לי יהיו מסחטת כסף טהורה על חשבון גופי והמינוס בבנק, הפעם הגעתי הרבה יותר פתוחה מחשבתית לאפשרות שאני באמת צריכה את הטיפולים האלו, ובעיקר סקרנית אם גם להם יש זריקות מיזותרפיה וכמה הן עולות.

 

פקידות הקבלה בלובי היו צעירות ויפות, לבושות בלבן, מתנשאות לגובה על עקבים ומכוסות לחלוטין במסיכת איפור שכנראה אמורה להקנות להן מראה "מטופח". מילאתי שאלון רפואי קצר ונשלחתי להמתין לרופאה מספר דקות. את הזמן בחדר ההמתנה העברתי בתהיות על העיצוב המחריד של המקום, עד שניגשה אליי אישה. היא היתה מבוגרת מאוד, קטנטנה וכתומה לחלוטין משיזוף מלאכותי. האישה לבשה ורוד ולבן, כובע מצחייה כיסה את שיערה הצבוע לבלונד פלטינה ואינספור צמידים ושרשראות בצבע זהב בוהק השתלשלו מידיה וצווארה. היא סימנה לי לקום. השבתי לה מבט תוהה, עד שהצלחתי לזהות את חלוק הרופאים שלבשה מתחת לכל הגורמטים. זה לא נראה מבטיח.

 

עקבתי אחרי האישה לחדר טיפולים קטן, מלא במזרקים בשלל צבעים ומידות, בו היא הורתה לי להתיישב. למרבה ההפתעה, עם המילה הראשונה שהוציאה מפיה, הד"ר כבשה את ליבי. במבט חם ומבטא ארגנטינאי כבד, שאלה מדוע הגעתי אליה. היא היתה כל כך נחמדה שהיה לי קשה לשקר, אז התחברתי לתמוז של אחרי הביקור במרפאה הראשונה וסיפרתי לה על החששות שלי מהזדקנות עור הפנים. היא בחנה אותי בקפידה. "יש לך כמה נמשים, חוץ מזה הכל בסדר, אבל תמיד אפשר לטפל כדי להצעיר ולשפר את מה שיש". הרופאה הסבירה לי על טיפול בקרן אור, שלטענתה גורם להתחדשות הקולגן הטבעי שבעור ומאיץ את התחדשותו. לשאלתי אם אני צריכה בוטוקס השיבה בשלילה וטענה שזה לא לגילי ולמצב העור שלי.

 

מוקסמת מהרופאה הכנה והלבבית, נשלחתי אל משרד היועצת לתרגם את ההסברים למחירים. שישה טיפולי "מיצוק והידוק עור הפנים" בעזרת קרן שקר כלשהו יעלו לי 2600 שקלים אחרי הנחת סטודנט. היועצת לא הרבתה במילים, הבינה די מהר שכרטיס אשראי לא יצא ממני בקרוב ושלחה אותי לביתי עם כרטיס ביקור, הצעת מחיר על גבי פתקית ושמחה גדולה בלב על שלא מכרו לי עוד טיפול שלא אוכל להמשיך בחיי כתיקונם עד שאעבור אותו (מיזותרפיה, הנה אני באה).

 

מחיר מבצע אחרי הנחת סטודנט. הטיפולים מהמרפאה השניה (צילום: תמוז קולבר)

 

חשבתי שלא עבד להם. תכננתי לכתוב כמה טוב שאני בלתי ניתנת להשפעה, שהמרפאות נראות כמו אולם חתונות גרוזיני, שבניגוד לחוויה האישית מעברי עם הרופאים שאני מכירה שאמנם גובים תשלום על פגישה אבל בתמורה באמת בודקים את הפציינטים ומקדישים להם מזמנם ומניסיונם, חמש דקות עם רופא שמוכן לכל טיפול זה לא מקצועי ולא מספיק, שה"יועצות" ברורות מדיי במטרה שלהן לסגור עסקאות ולא באמת לעזור, עד שחברה האירה את עיניי. היא העירה לי שמאז השבוע שעבר אני מדברת כל היום על האפשרות לעבור את הטיפולים ברצינות, שאני מרגישה לא טוב עם עצמי. אל המרפאה הראשונה נכנסתי שלמה, לפחות עם החלקים בגופי אותם הצגתי בפני הרופא והיועצת. את תחושת השלמות הזו השארתי שם כפיקדון, היא תוחזר בתמורה לטיפולים הנחוצים לי לדעתם, ונכון לעכשיו גם לדעתי.