"את לא הבת שלי יותר"
 
כשאנחנו הופכים להורים, אם נרצה ואם לא, נראה שאנחנו נידונים למחזר את התנהגות ההורים שלנו. הפחד הכי גדול שלנו כילדים מתממש פתאום, והתחושה שלי היא שכשאני חוזרת לעצמי על המנטרה "אני לא אהיה כמו אמא שלי" – אלו בדיוק הרגעים שבהם אני כמו אמא שלי ואבא שלי. 
 
אני זוכרת כילדה, ברגעים של כעס או אכזבה ממני, שאבא שלי היה "מפטר" אותי, עם המשפט הידוע "את לא הבת שלי יותר". כל החיים אמרתי שאני לא אעשה את זה בתור אמא ואז זה נפלט לי. אמרתי לאוריאל, "אם אתה לובש חולצה צהובה של מכבי – אתה לא הבן שלי יותר". אמרתי את המשפט הזה. ואז גם אמא שלי וגם בן הזוג שלי אלחנדרו תקעו בי מבט המום. פתאום הבנתי כמה אני דומה לאבא שלי וכמה המשפט הזה באמת נוראי. אם כבר אז כבר אמרתי את המשפט הנוראי הזה? לבטל אותו מיד, לדעת גם להתנצל, שזה דבר שכמעט לא נעשה מול ילדים פעם מטעמי "כבוד". אחרי שאבא שלי "היה מפטר אותי" הוא יכול היה שבועיים לא לדבר איתי. זו הייתה כמובן טעות עוד יותר גדולה. כשהייתי בוגרת יותר כבר טרקתי את הדלת בחזרה והלכתי. היכולת הזו שלו להתנתק, להפוך אהבה לשנאה ולהיות זר ברגע, בצורה נוראית, זה כנראה משהו שכן עבר גם אליי ואני מנסה להילחם בו ביום יום.
 
ההבדל הגדול בינינו לבין ההורים שלנו, הוא שאנחנו יכולים לפחות לשים לב שאנחנו ממחזרים בלופ טעויות שלהם, ולנסות לתקן את זה.  (אגב, גם הילדים שלנו מלמדים אותנו לא מעט דברים ביום יום – למשל, כל החינוך ההורי והמודעות למיחזור בקבוקים במיחזורית ואיכות סביבה – הגיע מהילדים. לא מאיתנו ולא מההורים שלנו). יכול להיות שההבדל הוא בין מיחזור לשינוי – משהו שטיפול פסיכולוגי נכון לו, תהליך שלא משנה אותך באמת אבל יכול לקצר תהליכים, להשפיע על התנהגויות. כך הצלחתי להבין שאני דומה להורים שלי בהתנהגות עם הילדים, בדאונים, בשמחות, רק שבעוד שאבי מעולם לא היה בטיפול ולא נתן על זה דין וחשבון, אני כן, וכשאני נופלת לבור הזה – אני פועלת מתוכו לשנות אותו.
 
ילדים לא "מפטרים". צילום: Shutterstock
 
מתי זה בסדר להפליק לילד?
 
זה נורא לא אופנתי להודות אבל בכל מה שקשור לקצת הפלקות לילד קצת חבל ש"אסור". זה יהיה לא נורא פוליטיקלי קורקט להודות כי זה תמיד באמת לא בסדר, אבל במציאות זו לפעמים הדרך היחידה להפסיק תהליך של הפיכת ילדים לדיקטטורים מפלצתיים. לפעמים הילדים שלי הם טירנים, חסרי גבולות לחלוטין, חוצפנים, שתלטנים, לא מפחדים מכלום. מצד אחד, אני שמחה שהילדים שלי לא מפחדים ממני, מצד שני - גבולות וכבוד יכולים להיות מאוד נחוצים. אני זוכרת פעם אחת שהייתי קטנה וברחתי מהבית, רצתי לדודה שלי ואבא שלי רץ אחריי. התחבאתי ואמרתי, "אל תתנו לו להתקרב אליי, הוא ירביץ לי", והוא פשוט נעמד והתחיל לבכות. הוא אמר "בחיים לא הרמתי עלייך יד" וזו הייתה תמונה מאוד עוצמתית.
 
אבא שלי היה איש מפחיד, עם קול נמוך ונוהם, אבל הוא באמת מעולם לא הרים עליי יד. הפחד מהאפשרות הזו הספיק לבדו, ואם זה היה קורה כנראה שהייתי מתפרצת עליו. אני לא בעד להכות ילדים, ולא בעד איומי "חכו חכו שאבא יגיע". באופן אישי הוריי לא הרימו עליי יד, אבל האחים שלי כן חטפו, ואולי זה נחסך ממני כי הייתי בת. 
 
לא הייתי ממחזרת את המצב הזה, אבל אני כן חושבת שיש משהו שהוא לא נכון בלנסות להיות חבר של הילדים, כי הם לא. אחד הקונפליקטים הגדולים שלי כאמא הוא שאני רוצה להיות חברה שלהם אבל אני רוצה גם שיוכלו למרוד, זה בסדר שיש גבולות ושיש להם מה לכעוס עליי – זה בסדר לכעוס על אמא.
 
לנסות לתקן, אסתי זקהיים. צילום: יח"צ
 
יותר פרטיות, פחות עצמאות
 
כמו שיש לי את החיים הפרטיים שלי, האהבות שלי, החברים שלי, שאינם קשורים לעולמם של ילדיי, כך גם לילדים שלי יש את העולם שלהם. פעם הרבה פחות כיבדו בכלל את העניין הזה, לא הייתה המחשבה שיש לילד זכות לפרטיות, לחדר משלו, לגאדג'טים יקרים וכו'. אולי חלק מהבעיה היום הוא שילדים זוכים, מצד אחד, לעודף פרטיות, ומצד שני לא מסוגלים ולא נדרשים לפתח עצמאות אמיתית, כישורים חברתיים, אפילו יכולות הישרדות. הקטע עם הטלפונים העלק-חכמים האלה עוד יותר מפר את הגבולות, כח הם חייבים לנו דין וחשבון בקטע של "איפה אתם?" בכל רגע נתון, הם לא יכולים לברוח, וכך בעצם יש הרבה פחות פרטיות.
 
הבן שלי נוסע לפעמים לחברה במודיעין, וכשהוא נוסע אני איתו בכל רגע, הוא יודע שהוא צריך לדווח. כשאני הייתי בת 13 ויצאתי מהבית – אף אחד לא ידע איפה אני, היו מחפשים אותי בלילות. ויחד עם זאת, הילדים של היום חשופים לעוד יותר סכנות בזכות האינטרנט, פורנו וסוטים בצ'טים שיכולים לפנות ולפתות אותם להיפגש. אז זה לא שלא היו סוטים שיכולים להעמיד פנים שהם משהו אחר כשאנחנו היינו ילדים, אבל היום זה יכול לקרות בתוך הבית שלנו בלי שנדע, וזה דורש מאיתנו לפתח עין מפקחת שההורים שלנו לא נדרשו אליה.
 
ועם כל הפחד הזה, בכל זאת הייתי חוזרת בשמחה לתקופה שבה הכל קצת פחות זמין ונגיש וילדים נדרשו לפתח יותר עצמאות. הייתי שמחה לחזור לקצת שקט אלקטרוני, למחזר את אין הברירה, המצב הזה שבו חייבים להיפגש ולדבר כדי להיות חברים. עכשיו נראה שהכל עילג, הכל טקסטואלי, הכל בקיצורים. אפילו "כן" שלם הם לא כותבים לפעמים, והבן שלי מסתפק בלהגיד "כה". 
 
הילדים של היום הם אולי פחות עצמאיים, אולי פחות חברותיים, פחות יוצאים לעולם מיוזמתם, פחות יודעים איך להתנהג עם אנשים ששונים מהם.  נמצד שני, הילדים האלה גם מצליחים לחנך אותנו – לאיכות סביבה, למיחזור בקבוקי פלסטיק במיחזורית, ולהיות אנשים והורים יותר טובים. כי אנחנו מנסים לפתח אצלם כלים חברתיים בסיסיים, שהיום חסרים למבוגרים צעירים. אותם מבוגרים צעירים שהולכים להיות ההורים הצעירים הבאים, שימחזרו את הטעויות שלנו, מחר או מחרתיים. או לפחות ינסו שלא.