יש לי בן זוג נפלא שהוא אבא נהדר. נתחיל בשיא, כי מפה זה הולך ומידרדר. בשגרה, ועל אף עבודתו התובענית, הוא שותף מלא, יצירתי ופעיל בגידול שלושה צאצאים ובתחזוק מה שמכונה "משק הבית" (מילה מכובסת לפוגרום שאנחנו חיים בתוכו, אבל זה כבר לטור אחר). גם בלילות, כשהצאצא הצעיר מבין השלושה מתעורר ודורש את שלו, אבא שלו מתייצב לצד הגור ולא דוחף לי מרפקים של "קומי!" כמו שכבר שמעתי שבני זוג אחרים עושים. הוא יודע שגם אני, לא פחות ממנו, זקוקה לשעות שינה כדי לעסוק בעבודתי היצירתית, להלן: כתיבה.

 

עוד באון לייף: 

 

אחרי שסיימנו את שלב המחמאות, שנכתבו באמת מכל הלב, אפשר להתפנות לקיטורים. כל התמונה האידילית משתנה כשבן הזוג (הנפלא, כן?) נופל למשכב. אז צצות כל הקלישאות ומתאמתות אחת-אחת. כן, גבר חולה זו צרה צרורה, זה ממש לא כמו עוד ילד על הראש, זה כמו גדוד ילדים. זה תמיד קורה בעיתוי הכי פחות מתאים ותמיד נמשך הרבה מעבר למצופה. כן, גם הזכר-אלפא שחי פה לצידנו חושב שהוא על ערש דווי אם חום גופו מטפס קצת יותר מ-37.8 מעלות צלסיוס או שיש לו מין עקצוץ בגרון. לפעמים, כשהוא שוכב במיטה מסמורטט, הוא מצליח בשארית כוחותיו לשלוח מייל לסוכן הביטוח כדי לוודא שביטוח החיים שלו בתוקף ומה הסכום שיישאר כשהוא כבר...

 

 

-פרסומי-

הידעת?  מעכשיו לא חייבים להגיע למרכז הרפואי כדי לחדש מרשמים, לקבל אישור מחלה או הפניות לבדיקות שגרתיות.

אפליקציית מכבי והאתר מאפשרים לחברי מכבי עם סיסמה לשלוח בקשות לרופא המשפחה ולחסוך בזמן ובתורים. כל שעלייך לעשות הוא להיכנס לאזור האישי> תקשורת עם הרופא ולהשאיר פרטים.

 

 

העניין של הנפילה למשכב פועלת בכמה מחזורים, והם תמיד לא באים טוב, כמו שאומרים. יש את מעגל הסטרפטוקוק הפוקד אותנו מדי שנה, בעיקר בחורף, בין פעם לפעמיים, ויש את מעגל פציעות הספורט. ובכן, המעגל השני אפילו מרגיז מהראשון. בעוד שהראשון הוא בבחינת פורס מז'ור (כוח עליון - החיידקים), השני הוא לגמרי מעשה ידיי (או רגליי) אדם. שכן מדי כמה שנים נקרעת רצועה, נמתח גיד, ננקע קרסול, נחבלת ארובת העין וכך הלאה במהלך משחק כדורגל/ כדורסל/ כדורעף חופים/ טאקי/ קלאס. פציעות הספורט הן היותר מעצבנות, בעיקר בגלל שאפשר להימנע מהן (אתה באמת חייב להתאבד על כל כדור על המגרש? יש לך שלושה ילדים ואתה נושק ל-40, אולי מספיק?).

 

תמונה: Shutterstock

 

לפני שנתיים אף הגדיל בן הזוג לעשות וזכה לבלות שני לילות בבית חולים (פנימית ג' למען השם) בעקבות התקפה חמורה של הסטרפטוקוק המרשע. זה כמובן קרה בעיתוי הכי פחות מתאים, בערב יום העצמאות. כך מצאתי את עצמי מיטלטלת עם שני ילדים (השלישי עוד לא היה בתמונה) למתנפחים, לדוכנים ולבמות הבידור, ואחר כך עוד נוסעת לבית החולים לסעוד את החולה, שכבר עדכן את הצוואה שלו. במקום "על האש" הוא זכה לקוקטייל אנטיביוטיקה שלם, ואני הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת – עדיף שלושה ילדים על הראש מבעל אחד חולה.  

 

מה שטוב הוא שיש מי שחולק איתי את נטל הקיטורים. לא, לא מדובר בבן משפחה תומך ומסור. מדובר בממסד הרפואי: בן הזוג פונה לחפש מזור אצל רופא מומחה בתחום הפציעה שעל הפרק. הוא כבר ביקר אצל מיטב האורתופדים בארץ, כולל אלו המטפלים אישית במדליסטים אולימפיים, מה שאומר שהוא ממש בידיים טובות. הם, גיליתי, הרבה יותר סבלניים, קשובים ומכילים ממני. וגם עדיף שהם אלו שיבשרו לו את הבשורות הקשות (עבורו, בטח לא עבורי. שלושה ילדים, זוכרים?) כמו "עדיף שתוותר על הסקי בזמן הקרוב".