לא בורחות מבשורה
הזכות לבדוק, החובה להיבדק
X

אני לא לוקחת צ׳אנסים כשזה נוגע לבדיקה הגנטית

יעל יעקבי
בוגרת "שנקר" במגמת עיצוב אופנה ומאפרת משנת 97'. עצמאית בתחום האופנה והיופי ובלוגיסטית מוערכת.
0
0
SHARES

"עכשיו את צריכה לחשוב טוב טוב, האם את בכלל רוצה לעבור את הבדיקה?" אני מבולבלת, הייתי בטוחה שזאת הסיבה שהגעתי לכאן. "פשוט יש אנשים שמעדיפים אחרי התשאול הראשוני שלא לעשות את הבדיקה ופשוט לא לדעת". כל זמן שיש לי אופציה להיות סוג של אדון לגורלי, אני מעדיפה לדעת. ידע מבחינתי הוא כוח ולא לעשות את הבדיקה איננה אופציה מבחינתי

יעל יעקבי | 29.10.15

"תגידי" היא מסמסת לי אאוט אוף דה בלו, "כבר ראית את השאלון?"

"איזה שאלון?" שאלתי. "השאלון שבודק אם יש סיכוי לנטייה תורשתית לסרטן השד והשחלה. את זוכרת, חודש המודעות תיכף".
"בטח זוכרת", אני עונה". השבוע הוא יום השנה לאמא שלי. ֿֿ

עוד באון לייף: 

 

נכנסתי לשאלון של האגודה למלחמה בסרטן ושל התכנית "הסיכוי שבסיכון" אשר הוקמה ביוזמתה של רוזה דמביצר שמעלה את המודעות לאיתור מוקדם של סרטן השד והתחלתי למלא אותו. שאלה אחרי שאלה, סעיף אחרי סעיף, השאלון היה מאוד מפורט והרגשתי את החשש שהולך וגובר. בסוף החלטתי – אני הולכת לעבור את הבדיקה הגנטית, רק נקווה שלא ימצאו שום דבר.

כשבועיים מאוחר יותר, בעיצומו של הבלגן הסכינאי הנוכחי, אני מוצאת את עצמי על מונית - בדרך לביה"ח "שערי צדק" שבירושלים.

 

חמושה בשפתון וורוד יצאתי לדרך. אופטימיות היא שם המשחק


אני עולה במעליות למחלקת "גנטיקה רפואית", שם מתבצעת הבדיקה.
בדרך אליה אני חוצה מסדרון ארוך-ארוך, מהסוג הזה שרואים בסרטים תמיד, מה שגורם לי לחשוב מחשבות מקאבריות במיוחד. אני בטוחה שלא זו הכוונה, אבל עם כובד משקל מטרות הביקור שלי, אני לא יכולה שלא לגחך לעצמי במרירות על האסוציאציה-פרי מוחי הקודח והמלודרמטי. מזכירות המחלקה מקבלות אותי בחיוך חם ואני ממלאת טופס שגרתי עליו חותמת כל נבדקת.

מספר דקות חולפות ואני נקראת לפגישה עם מנהלת המחלקה, על מנת שתסביר לי על כל הנושא, פרופסור אפרת לוי-להד.
פרופסור לוי-להד, מנהלת המכון לגנטיקה רפואית במרכז הרפואי "שערי צדק", מסבירת פנים ונעימת סבר, מזמינה אותי לחדרה לסוג של "תשאול".

מטרת התשאול היא סינון רפואי ראשוני, כזה הסוקר את נפשות העץ המשפחתי על מנת לבצע בדיקה סטטיסטית פשוטה שמשקללת את סיכויי הופעת הגנים מחוללי המחלה, BRCA1 BRCA2 , אצל הנבדקת. אני מודה שבאופן טיפוסי, אני מוצאת את הסיטואציה משעשעת למדי. במקרה המשפחתי שלי מדובר בערב רב של תרבויות ומוצאים וכן בנפשות רבות (מה שמחדד את דקות הסטטיסטיקה ויוצר, בהכרח, כמה רגעים של צחוקים בלתי נשלטים של שתינו, תוך כדי החלפת דאחקות על הווי משפחות שונות ומשונות).

במהלך התשאול, פרופ' לוי-להד משרטטת על נייר מעין עץ משפחתי, עליו היא ממקמת את חברי המשפחה, עד לסבא וסבתא שלי-משני הצדדים. בהמשך, אני למדה ממנה כי הסיכוי לתורשה של הגנים הללו עולה במיוחד אצל נשים ממוצא אשכנזי (מה שכבר מוריד את הסיכוי אצלי לחצי) וכי, לשמחתי, סוגי הסרטנים הבודדים שכן התגלו אצל בני המשפחה שלי-אינם מהסוג התורשתי המובהק.

כאן גם חשוב לסייג ולומר כי הבדיקה עצמה, זו שבודקת את הימצאות הגנים שציינתי, איננה חלה על סוגים אחרים של סרטני שד ושחלות שאינם גנטיים ולכן גם כן, כמו בחיים עצמם, היא אינה מהווה ערובה של 100% לבריאותה העתידית של הנבדקת.

 

המחלקה לגנטיקה 
 

הבדיקה הגנטית מומלצת בעקרון, למי שלפחות שתי קרובות משפחה המקורבות אליה, חלו בסרטן כלשהו מהסוגים הללו והיא כרוכה לאחר מכן בהסקת מסקנות שעלולות להיות הרות גורל. הפרופסור מסבירה לי, כי אם מדובר במקרי סרטן שד משפחתיים - האופציות הן מגוונות למדי, ואינן דרמטיות בהכרח בחומרתן (לא ממליצים מיד על כריתה מניעתית של השדיים כיוון שגילוי הסרטן מהסוג הזה הוא קל למדי ולכן מעדיפים בד"כ על שגרת בדיקות תכופות אשר מאבחנות בקלות יחסית התפתחות של גידולים ממאירים באזור).

לעומת זאת, אם מדובר במקרים של סרטני שחלות משפחתיים והבדיקה מאששת הימצאות גן מחולל-ההמלצה הגורפת עלולה להיות דרמטית מאד ומשמעותה-כריתת רחם מניעתית, משהו שעלול להיות טראומטי, גם נפשית, במיוחד אצל נשים שטרם ילדו והקימו משפחה.

פרופסור לוי-להד מסיימת את שרטוטי העץ המשפחתי, משרבטת על הנייר כמה תרגילי חשבון ומודיעה לי כי הסיכוי שלי, סטטיסטית ולאור המידע הרפואי שנתתי לה, נמוך למדי.

יש נשים שפשוט מעדיפות לא לדעת
"עכשיו", היא מרצינה ומביטה בי. "את צריכה לחשוב טוב טוב, האם את בכלל רוצה לעבור את הבדיקה". אני מבולבלת לרגע. "...שניה, הרי זאת הסיבה שלמטרתה הגעתי לכאן, לא?". "ובכן", היא ממשיכה, "אני שואלת אותך את זה, כי יש אנשים שמעדיפים אחרי התשאול הראשוני שלא לעשות את הבדיקה ופשוט לא לדעת. במיוחד לאור הטיפול המניעתי האגרסיבי שדברנו עליו, במקרים מסויימים". אני יורדת כעת לסוף דעתה, אבל זה לא ממש משנה את דעתי כהוא זה.

את באסטת הילדים סגרתי כבר, בגילי המקשיש, ומעולם לא הייתי מסוג האנשים שהעדיפו לטמון את הראש בחול ולקחת צ'אנס הימורי על "יקרה/לא יקרה", בטח שלא בענייני בריאות. כל זמן שיש לי אופציה להיות סוג של אדון לגורלי, אני מעדיפה לדעת. ידע מבחינתי הוא כוח ולא לעשות את הבדיקה איננה כלל אופציה מבחינתי.

השלט המפנה למחלקה, בקצה המסדרון הארוך
 

"ברור שלעשות" אני משיבה לה נחרצות והיא מחייכת אלי בחזרה:
"טוב, אז בואי נקבע פגישה לעוד כשלושה שבועות, כשהתוצאות יגיעו ונקווה לטוב".
הילדה הקטנה בעלת בעיית דחיית הסיפוקים שבי נעה באי נוחות בתוך ראשי. שלושה שבועות למתן תשובה הרת גורל הם לא עניין של מה בכך, אבל זהו, התחייבתי כבר - אין מנוס. קדימה הסתער!
אנחנו קובעות תור נוסף ונפרדות לשלום לעת עתה כשהיא מושיבה אותי בחדר האחות, בהמתנה ללקיחת דם מהזרוע - הבדיקה הממשית וזו שתבדוק את מרקם הגנום שלי, תחת המיקרוסקופ.


שתי דקות ושתי מבחנות דם מאוחר יותר, אני יוצאת מהמחלקה, מחוררת זרוע ושקועה במחשבות, רק כדי לפסוע שוב במסדרון הארוך-ארוך הזה, בדרך חזרה אל המעליות.
הפעם אני קצת פחות משועשעת, כשהראש טרוד במחשבות של "מה יקרה אם...". אלה נעלמות מהר מאד, הודות ליכולת ההדחקה העילאית שלי, כשהבטן מתחילה לתזכר לי שאני זקוקה להזרקת קפה של צהריים, פרונטו.

 

כך נראה המסדרון הסימבולי בעיני רוחי


***
אני מחכה למונית מול הלובי של ביה"ח הירושלמי, כשעל פני חולף בחור גדול מימדים עם פטיש ביד. מיישירה מבט אליו וחוככת ביני לביני האם להזעיק מישהו מהבטחון. מבט מעמיק נוסף בבגדיו מבהיר לי סופית, כי סביר להניח שמדובר בשיפוצניק שעובד באזור ביה"ח.
מסתבר שאפילו למציאות הקשה שלנו, יש יתרונות מאפסים מדי פעם.
אתם יודעים, נו...
פרופורציות וזה...

מלאי את השאלון ותוכלי לברר אם קיימת במשפחתך נטייה תורשתית לחלות בסרטן שד ושחלה:

 

>