"אם כבר נגזר עלי לחלות בסרטן השד אז לפחות שמעז יצא מתוק", אומרת אורטל דרי-אמיר שהקימה לפני כשלוש שנים את גמאני, קבוצת תמיכה בפייסבוק לחולות סרטן השד. דרי-אמיר, שמוכיחה כי מצבי משבר בחיים יכולים להוליד שינוי מהותי ועשייה חדשה, אינה היחידה. אפרת רומן, למשל, הקימה מיזם שמנגיש שירותים חיוניים לחולות בסרטן השד, וכמוהן פועלות בקבוצות פייסבוק נשים יצירתיות רבות שבחרו לעשות שינוי אישי ומקצועי כחלק בלתי נפרד מהצורך להתמודד עם תלאות המחלה.

 

מתוך חולות רבות כל כך, אספנו את סיפוריהן של חמש נשים שצמחו מתוך המשבר וחוללו שינוי לא רק בחייהן הפרטיים, אלא גם בחייהן של נשים אחרות שחולות בסרטן השד.

 

עוד ב Onlife:

 

 

אורטל דרי-אמיר, 35

אורטל דרי-אמיר (מתוך האתר גמאני)

 

אורטל דרי-אמיר גילתה לפני כשלוש שנים, במהלך הריון, שחלתה בסרטן השד. היא הרגישה לבד, והקימה את הקבוצה גמאני חליתי בסרטן השד. בתוך שבועות ספורים הצטרפו עשרות (ואחר כך מאות) נשים לקבוצה. "הייתי לפני הטיפול הראשון ופגשתי מישהי מבוגרת ממני שהייתה בדיוק בטיפול האחרון", היא מספרת. "במשך ארבע שעות ישבתי איתה ושאלתי את כל מה שלא העזתי לשאול בימים שלאחר גילוי הסרטן. כשנפרדנו היא אמרה לי 'חפשי אותי בפייסבוק', וככה הכל התחיל. פתחתי קבוצה".

 

היום מונה הקבוצה כאלף נשים מרחבי הארץ והעולם, שתומכות זו בזו לאורך כל שעות היממה, נמצאות זו עם זו בשעות הקשות שלאחר הטיפולים וגם במהלכם, מקשיבות ונותנות עצות, עוזרות להתמודד עם הפחדים וגם מקיימות מפגשי תמיכה של ממש מחוץ לרשת. החברות ברשת החברתית הובילה ליצירת קשרי חברות אמיצים גם בעולם האמיתי.

 

"הרעיון הוא תמיכה של נשים בנשים, של חולות בחולות", מסבירה דרי-אמיר. "חולה שנזקקת לתמיכה הופכת מהר מאוד להיות תומכת בעצמה ותוך כדי זה מתחזקת ומתעודדת. הרעיון הוא שכל אחת תוכל למצוא לה נשים שיוכלו להאיר לה את הדרך. ויחד, זה הרבה פחות מאיים". בנוסף למעגל התמיכה, חברות "גמאני" פועלות להעלאת המודעות לסרטן השד ולחשיבות של גילוי מוקדם, ונרתמו לעשות ליפ דאב למחזמר שיער, פלש מוב בנמל תל אביב ולהפיק סרטונים של נשים צעירות שחלו בסרטן השד ומספרות על האבחנה ועל ההתמודדות.

 

אורטל דרי-אמיר לא זנחה לגמרי את מקצועה כגרפיקאית, וכרגע היא בעצם מנהלת שתי קריירות במקביל. לפני כשנה הקימה גם אתר אינטרנט הנושא את אותו השם, גמאני חליתי בסרטן השד, ופתוח לכל מי שמעוניינת לקבל פרטים ומענה מקצועי מרופאים אונקולוגיים, פלסטיקאים, יועצים ועובדים סוציאליים.

 

 

מיכל מלמד-כהן, 41

מיכל מלמד-כהן (משמאל) עם אורטל דרי-אמיר (מימין)

 

מיכל מלמד-כהן הצטרפה לקבוצת הפייסבוק "גמאני" מיד כשנפתחה, והיום היא מלווה את אורטל דרי-אמיר בפעילות.

 

מלמד-כהן אובחנה לפני כ- 6 שנים כחולה בסרטן שד גרורתי. מאז, היא עזבה את מקצועה כיהלומנית, ומקדישה את מירב זמנה ומרצה להעלאת המודעות למחלה. מלמד-כהן דאגה לפתוח באגודה למלחמה בסרטן ערוץ תמיכה של חולות גרורתיות בחולות אחרות, ופועלת באופן אקטיבי גם בכל מה שקשור לתמיכה בבני הזוג של החולות.

 

"קשה לחיות בידיעה שהסרטן נמצא אצלי בגוף ומאיים על חיי, אבל זה אפשרי", היא אומרת"אני רוצה שידעו שזה לא סוף העולם. נכון שזה לא מצב אופטימלי, אבל בהחלט אפשר לחיות איתו.אני מרגישה שמה שאני עושה היום זה סוג של שליחות ויש לי עוד הרבה מה לתת".

 

מיכל מלמד-כהן פתחה קבוצת בת של "גמאני" המיועדת ספציפית לחולות בסרטן שד גרורתי. החולות האלה נקראות חולות שלב 4, ולכן הקבוצה נקראת גמאני 4X4.  "צריך להשתמש בהומור", היא מחייכת.

 

 

דיצה קציר, 51

דיצה קציר (צילום: סטודיו לעינייך בלבד)

 

בגיל 38, לאחר שאמה, סבתה ושתי דודותיה נפטרו מסרטן שד, גילתה דיצה קציר גוש בשד. היא עברה כריתה חלקית, הקרנות וכימותרפיה.לאחר שהחלימה וחזרה לשגרה, חלתה קציר שוב בשנת 2007, ועברה סדרה של ניתוחים וטיפולים בדרך להחלמה.

 

כמי שהייתה פעילה בפורום תמיכה לחולות סרטן השד בתפוז, היה זה אך טבעי מבחינתה של קציר להצטרף לקבוצת 'גמאני' כמעט מרגע הקמתה, ולהקים את חברות לדרך, קבוצת המשך למי שכבר החלימה ומתמודדת עם היום שאחרי.

 

"פתאום אחרי ההחלמה מגיעה נפילה קשה" מספרת קציר על החוויה שלה. "הרופאים אומרים לך שאת בריאה, החברה מצפה ממך לחזור לחיים שהיו לך קודם וזה ממש לא פשוט. יש הרבה חרדות ביום שאחרי, והקבוצה הזו היא מאגר תמיכה בלתי נלאה. כולנו חברות בגמאני והחברות כבר גלשה הרבה מעבר לקשרים הווירטואליים".

 

דיצה קציר, שמקדישה את חייה לתמיכה בהתנדבות בחולות סרטן השד, אימצה אל ביתה אישה צעירה ללא הורים שחלתה בגיל 28, והיא תומכת בה בכל שלבי ההתמודדות. "הסרטן בחר בי, לא אני בו, אבל אני יכולה לבחור מה לעשות עכשיו עם הניסיון שיש לי", היא אומרת.

 

 

מיכל ארבל, 36

מיכל ארבל (צילום: ענבר גליס)

 

מיכל ארבל חלתה לפני כשלוש שנים. במהלך ניסיונות להיכנס להריון עברה בדיקות שונות, שבמהלכן קיבלה את הבשורה המרה. "ואז החל מחול שדים בנוגע לבחירת הרופא המטפל, בית החולים, המנתח, פרוטוקול הטיפול. זו הייתה תקופה מאוד קשה", מספרת ארבל. "עבדתי קודם כמנהלת שיווק, הרמתי פרויקטים גדולים ופתאום לא ידעתי מה לעשות".

 

בתום טיפולי כימותרפיה וטיפולים ביולוגיים עברה ארבל כריתה ושחזור של השד , ואז גילתה את הבעיה של הניתוחים האלה – יש שד, אבל אין פיטמה. "ציצי של ברבי", קוראות לזה הנשים שעברו את הניתוחים האלה. "יש כל מיני פתרונות, אבל הם לא התאימו לי", מסבירה ארבל. "נאלצתי לחפש אפשרויות אחרות, ואז החלטתי ללמוד את זה בעצמי".

 

ייצור פטמות סיליקון הוא התמחות מיוחדת בתוך לימודי Medical Art ועיצוב פרוטזות. ארבל למדה את האומנות הזו בקנדה, ועשתה השלמות גם בארץ. התוצאה: חברת Pink Perfect, המעצבת ומשווקת פטמות סיליקון לפי בחירה או לפי תבנית שמיכל יוצקת, והתאמה של  גודל, צורה וצבע. "בתקופת המחלה חיפשתי גם לעשות משהו טוב לעולם וגם עיסוק עם נגיעה יצירתית ואמנותית", היא אומרת בסיפוק. "כשמצאתי את הרעיון הזה הרגשתי שזה מושלם".

 

אל העסק שלה, שפועל כבר שנה, מגיעות נשים לפני ניתוח כריתה שלוקחות דוגמה של הפיטמה המקורית שלהן, או כאלה שעברו כריתה חד צדדית ומבקשות להעתיק את הפיטמה שנשארה. הפטמות, שעשויות סיליקון רך ועדין שמדמה עור, מודבקות לשד בעזרת דבק מיוחד וניתן לחדש את ההדבקה באופן עצמאי מדי שבועיים.

 

"מדובר בפתרון שהוא לא רק אסתטי, הוא גם פסיכולוגי", מסבירה ארבל. "את לא צריכה להיזכר ולחיות את זה מחדש בכל פעם שאת מורידה חזייה, לובשת בגד או נכנסת להתקלח. יש נשים שהתביישו להתפשט ליד בני הזוג שלהן".

 

 

ויקטוריה רז, 38

ויקטוריה רז

 

ויקטוריה רז חלתה כשהייתה בת 35. בניגוד לנשים רבות, רז שמרה על המחלה בסוד מוחלט. "נשאתי על כתפי גם את המעמסה של הסרטן וגם את הסוד שנאלצתי לשמור מחברי וילדיי", היא מספרת היום. ובכל זאת, רז בחרה לתאר את השלבים השונים של המחלה ואת תקופות המשבר הקשות בספר. "ממשיכה מהתחלה" (הוצאת צמרת) הוא סיפור ההתמודדות שלה עם סרטן השד, אבל מעבר לכך הוא סיפור התמודדות כללי, שמצביע על כיווני צמיחה ומינוף מתוך מקרי משבר.

 

ויקטוריה רז חזרה לעבודתה כמנתחת מערכות מידע, אבל עברה להתגורר עם משפחתה בצפון הארץ ובחרה "להוריד הילוך, לחיות חיים רגועים ושלווים יותר". במקביל, הספר שכתבה משמש כמדריך בסדנאות צמיחה ותמיכה ומעניק הסתכלות נוספת, לעיתים מחוייכת אבל בעיקר אמיצה, על החיים.

 

"קשה לי לומר שמחלת הסרטן הייתה מתנה", אומרת רז, "אבל היא כן הביאה איתה דברים טובים שלא היו לי לפניה, ובהם אותי. רובנו חיים את חיינו על טייס אוטומטי, מפוחדים מכדי לנסות דרך שונה בחיינו. אבל לפעמים ניתנת לנו ההזדמנות לצאת לדרך חדשה. האנשים שבוחרים לצמוח מהקושי, קיבלו מתנה במובן מסויםהיום אני משקיעה את כל כולי כדי להפוך את חיי לחיים שאני רוצה לחיות, ולא צריכה לחיות".