בואו נודה בעובדות: כולנו בוכות. במהלך חיינו מצאנו את עצמנו לא פעם בוכות דמעות של תסכול, של לחץ או אפילו של עייפות. אנחנו בוכות באירועים משמחים כמו חתונות או בריתות ואפילו מזילות דמעה מסוף טוב של סרט בנות זול. לא תמיד אנחנו יכולות לשלוט בזה אבל בהחלט יש מקומות בהם היינו רוצות להימנע מזה. מקום אחד שהבכי נשאר בגדר הטאבו האחרון הוא מקום העבודה. נשים רבות היו מעדיפות לספר קודם על ההרגלים שלהן במיטה מאשר להודות שהן בוכות במקום העבודה.

 

עוד ב Onlife:

 

למה אסור לנו לבכות?

"אישה צריכה לדעת לשים רגשות בצד ולפעול בצורה עניינית ומקצועית. מקום העבודה הוא לא מקום שמערבים בו רגשות" קובעת ע', מנהלת גיוס השמה בחברה ביטחונית. "למרות שאנחנו רוצות לחשוב אחרת, אנחנו עדיין פועלות היום בתוך עולם גברי, בו נשים בעמדות מפתח הן מעטות יותר, למרות שרמת הניהול היא באותה רמה כמו של הגברים. בכי זה משהו שברמה המקצועית אנחנו פשוט לא יכולות להרשות לעצמנו".

 

כאשר נשים הצטרפו לראשונה למעגל העבודה הן אימצו לעצמן גינונים גבריים רבים, אך כיום, יותר משני עשורים מאוחר יותר, רוב הגינונים האלה חלפו מן העולם. יחד עם זאת, הבעת רגש במקום העבודה, ובעיקר בכי, נשאר בגדר הטאבו האחרון.

 

"בסביבת עבודה גברית שמים דגש רב יותר על אלמנטים כמו שליטה, עמידה בלחצים והסתרת רגש שנתפס כסימן של חולשה", אומר לאו וולמר, פסיכולוג קליני. "נשים שהגיעו

לעמדות ניהוליות בסביבה כזו היו צריכות להתנהג בהתאם לסטנדרטים הגבריים שהכתיב המקום, ולכן גם הן רואות אישה שבוכה כאיום", הוא מסביר. ע', למשל, מציינת כי לדעתה נשים רבות בוכות במקום עבודתן מתוך מניפולציה רגשית. "אם הממונה הוא גבר, אז הן יודעות שהבכי ישחק לו על הרגש, והן יוכלו להשיג את מה שהן צריכות. מנהל טוב צריך לדעת לזהות את סוג הבכי".

 

"הקטע האמוציונאלי במקום העבודה הוא אחד הדברים שהכי פוגמים במסע של אנשים החותרים להצלחה", מסבירה אורית – קלייר ארזי, יועצת ארגונית בכירה ומנכ"ל הפורטל להצלחה בעבודה Bossproblem. "זאת טעות של עובדים ועובדות לחשוב שמקום העבודה או המנהלים שלהם, הם הפסיכולוגים שלהם", היא אומרת. "אי אפשר לנהל מקום עבודה כאשר יש לנו עובדים שכל הזמן צריך ללכת לידם על בהונות, ולהיזהר במה שאומרים כי ההוא נעלב וההיא בוכה. מקום העבודה, להבדיל מהחיים האישיים, הוא ממוקד מטרה. הוא מתנקז למשימות, ללוחות זמנים, למשאבים של כוח, זמן וכסף".

 

לנשים אסור גם לכעוס

"בכי הוא תופעה פיזיולוגית של הגוף, וכולנו מתחילים מאותו המקום כתינוקות" מסביר וולמר. "אבל עם השנים לתהליך הסוציאליזציה יש השפעה מאוד חזקה לציפיות החברה מאיתנו. לילד בן 12 שבוכה נאמר שהוא "מתנהג כמו ילדה קטנה" ואז הוא לומד שאין סובלנות גדולה לבכי".

 

ארזי נוטה להסכים. "התרבות שלנו, בכל זאת, עדיין באה ממקורות של סטנדרט כפול שונה לגבי גברים ולגבי נשים. אנחנו רואים שלנשים יש פחות לגיטימציה לבטא כעס. זאת אומרת שאם מנכ"לית מבטאת כעס, היא נתפסת כמרשעת, בעוד שאצל גבר זה יתפס כאסרטיביות".

 

למעשה, המציאות הזאת מייצרת חרב פיפיות. "לרוב, נשים מחונכות לא לכעוס, אלא לקחת את זה פנימה", מסבירה ארזי. "כעס שמופנה פנימה הופך לתסכול, והביטוי הפיזיולוגי של תסכול הוא, הרבה פעמים, דמעות".

 

 

מה בכל זאת אפשר לעשות כשהדמעות עולות

"זכורה לי ישיבה אחת בה השתתף מנהל מחלקה מאוד לא סימפטי," מספרת דניאלה, בת 28 מהמרכז, עובדת במשרד פרסום. "לאחר שסיימתי לדבר אותו מנהל אמר שזה אחד הרעיונות הגרועים ביותר ששמע. התביישתי, הוא צעק עלי מול כולם, והרגשתי את עצמי מאדימה ואת הדמעות עולות. לצערי, הייתי צריכה להמשיך לשבת מולו ומול שאר האנשים מסביב לשולחן עד שהישיבה נגמרה".

 

"אם זה בכל זאת קורה לך, תוציאי את עצמך פיזית מהסיטואציה", מסכמת ארזי. "תתנצלי, וצאי מהחדר. קחי נשימה, תחזרי לעצמך, והכנסי חזרה פנימה". כשהדבר לא מתאפשר, וולמר מציין כי "טכניקות פשוטות של הרגעה, כמו נשימות איטיות והרפיית שרירים, עוזרות לדחות את הצורך המיידי בתגובה רגשית, ולאפשר לגוף להגיב ממקום אחר, רגוע יותר".