"לא נעים" זה שוס
ריצה וספורט

בכלל לא התכוונתי לרוץ, אז איך לעזאזל מצאתי את עצמי במרתון תל אביב?

0
0
SHARES

מיטל שפירו לא רצה אף פעם. עד היום היו לה שלל תירוצים להמשיך לנוח ולאכול פחמימות. מפגש ראשון עם טייץ חתיכי במיוחד ומאמן חתיכי לא פחות, הצליח להצית אפילו אצלה את החשק לרוץ. את הקיטורים שלה היא לא חסכה מאתנו, אבל מפה לשם היא אפילו השתתפה במרתון תל אביב. והכל מתועד!


לפני הכל - זה מה שאני רוצה שתשמעו על "איך לעזאזל הגעתי למרתון תל אביב". תעשו פליי, לא תתאכזבו:

 

 

ועכשיו ברצינות:

אני הכי כל-אחת כמוכן, במובן שלא - לא היתה לי שום כוונה לרוץ לעולם. הסכמתי ללכת לחדר כושר ולהשתמש באליפטיק-קרוס, אותו מכשיר ביזארי שלא ברור מה הולך בו, נקרא בעגה "סקי", בו את מחזיקה עם הידיים בשני מוטות, בזמן שאת מניעה את הרגליים שלך קדימה כאילו את מחליקה באוויר. על מה אתה עובד, מכשיר מקולל, ואיך בדיוק אתה שורף קלוריות? תעלומה. פשוט הבנתי שאני אמורה להשאר על קצב של 7, שזה אומר לפדל עוד ועוד באוויר כאילו אני רודפת אחרי ארנבת על ענן.

 

דיאטה? תשכחו מזה

גם לאכול פחות סרבתי. ממילא החיים גוזרים עלינו צומות ערכיים. לא לאכול בעלי חיים, לא לאכול את תוצריהם - ברור. לוקחת על עצמי משל הייתי המרטיר האחרון. אבל למה עליי למנוע מעצמי בצקים? ניסיתי לא לאכול גלוטן, ובאמת הרגשתי יותר טוב, אבל שמעו, מה שווים החיים בלי לחמניה. אני אפילו לא אומרת בריוש, אני לא מרקיזה. אני סתם בחורה שרוצה לחמניה ושאם לא תהיה לה לחמניה היא תשכב במיטה, מתבוססת בדמעות ורוק, ותצרח שוב ושוב לתוך הריק השחור: "לחמניההה ", כאילו אני צועקת אחר חברתי הטובה שנפלה לתוך באר המוות. החיים ללא בצק הם חיים מכוערים, דלוחים ודוחים שאין בכוונתי ליטול בהם חלק. זו גם דעתי על לסנדל את עצמי למיני דיאטות שמחייבות אותי ללכת ממקום למקום עם ציידנית ובה אלפי שקיות סנוויץ' ובכל אחת "הפתעה כייפית" אחרת בדמות אגס או לחם קל עם שכבה דקה של טחינה ועליה שתי טיפות סילאן. או מולסה, למטיבות לכת. תעשו לי טובה.

 

אז מה עושים? איך נראים פ33ה? אין פתרון קסם. ותאמינו לי שבדקתי. ניסיתי לשלם לבנאדם שיגנוב לי את האייפון ויברח איתו לאורך כמה רחובות. פשוט זרקתי עליו אבן. אני מתוחכמת יותר משאני חושבת.

 

להלן הסיבות שסירבתי לרוץ בכל תוקף: (עד היום, כן?)

 

1. זה דופק את הברכיים - הברך היא מפרק משמעותי מאד שחבל מאד שיידפק לי. כל האנשים שאני מכירה ודפקו את הברך סבלו מאד. מה גם: שבעיה בברך זה הדבר היחיד שאנשים חופרים עליו יותר משהם חופרים על זה שהם רצים.

 

2. יש לי חזה גדול וכשאני רצה הוא מאיים להנתק מהגוף שלי ולהתגלגל מתחת לספסל ברחוב. לא סתם התפללתי לאלוהים כל לילה לפני השינה שיהיה לי את הדבר הזה. לא בשביל שיוטח לי בפרצוף, יעלף אותי, ואז יראו רק שתי רגליים מבצבות מתוך שיח, על מסלול ריצה בלילה, באורו הלח של פנס רחוב.

 

3. אני לא עושה שום דבר שקשה לי ושאינני מצטיינת בו מיד. זו אפילו לא עצלות, זו פשוט החרדה הגרועה מכולן, החרדה שאגלה שאני לא "בסדר גמור כמו שאני", ושלא "כל מי שחושב שצריך לעשות את זה טועה", אלא לא. אני טועה, אני מח בננה, ואין לי מנוס מלהנתק מהספה, ומפרורי הבורקס שהיו לי לבית, ולומר להם: שלום, אני רצה. לאן? לאן שזה חמש קילומטר מפה, כי אני לא ארוץ יותר מזה בחיים.

 

4. מבאס להיות "בריא". שום דבר לא כיף בזה. זה רק איסורים והפחדות. אם תאכלי חלבי יברח לך הסידן, אם תאכלי שמן יהיה לך התקף לב, אם תאכלי ירקות לא יהיה לך מספיק ממשהו אחר, אם יחסרו לך ויטמינים ינשור לך השיער ותתעוורי. אם לא תעשי ספורט ותעבדי על שריריי ליבה, תהיי זקנה עם כאבים, לא תהיי זקופה, יצמח לך גבנון, תסבלי בלידה, לא תחזרי לעצמך בחיים אחריה. הנה למשל, כל הגבירות שעושות ימים ולילות פילאטיס פשוט יולדות וחוזרות לעצמן, מפורסמות עם ציים של מאמנים אישיים נראות כמו איש שהכינו מגפרורים ודבק מגע (=יפה).

 

5. מפחיד להכנס לעולם הזה כי נראה שכל מי שנמצא בו ממש יודע מה הוא עושה, והכי טוב בזה. כמו חבורה סגורה של אנשים שמורכבים מהמקובאלים של המאחורה של האוטובוס, רק שנראית טווווווווווב. אצנים תמיד נראים לי כמו אנשים שאמור להיות להם מפרק שבולט אחורה בברך, כמו לאיילות.

 

הפחד לא שבר אותי

מהפחד. מהפחד הלכתי לרוץ. אמרתי, שתלך הברך. הברך שתלך לי תיפול קרבן לפיטנס של שאר הגוף שלי. ברך קדושה שלי. תקריב עצמה למקדש האיום והנורא שהוא אני. שתלך, שתלך הברך.

 

הצמידו לי מאמן ואני מדווחת לכם חד וחלק: זה לא כזה נורא. המאמן הוא מושיקו ישרים. הוא פלא של בנאדם. אני רצה רק כי אם אני אפסיק לרוץ אני מרגישה שאאכזב אותו (מסתבר שהשיטה להתמיד בכל דבר, כולל ספורט, זה אשם כלפי אדם אחר). אני רצה כי הוא הראה לי שאני יכולה ושלא עשיתי את זה עד עכשיו מרשימה של סיבות (ראו לעיל) שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליהן זה שהן קשקוש בתחת. ואם פעם אמרתי לעצמי "יאללה תאכלי פיצה באמצע הלילה מותר לך כי כל מה שחשוב זה לא שומן אלא פרופורציות ואת גבוהה וזה סבבה, אפשר להשמין אפילו עוד וזה עוד יראה סבבה", עכשיו אני אומרת "יאללה תאכלי פיצה כי רצת", וזה שווה, כי זה משפט קצר יותר לומר לעצמי באמצע הלילה.

 

יש אפילו - לא עלינו - תחושה של גאווה כשמסיימים לרוץ. ויש גם נקודה מסויימת בריצה שנכנסים אליה ומתנקה בה המח לגמרי. לא שצריך לסלק מחשבות טורדניות, הן פשוט נעלמות. רוצו, בנות, לשם המדיטציה. לשם השעה שאת מקדישה לגמרי לעצמך, בה אסור לאף אחד להטריד אותך, לדרוש ממך. זמן שאת מעניקה לגמרי לעצמך. אבל ברור לי שאף אחת שעד עכשיו לא רצה לא תקום לרוץ כי אני אמרתי שאני הצלחתי, כי גם אני לא קמתי לרוץ משום טור של אף אחת. להפך, בזתי להן וחשבתי, "יופי לכי לרוץ אל עבר הסחיות של עצמך גברת טייצים לוהטים". אז עכשיו אני יכולה לומר לכן רק: בהצלחה. ממני, גברת טייצים לוהטים.