לא יכולה לרוץ. רצה קצת. יאללה מרתון
טוב, אז אני באמת אחת הפדלאות הקשות שתכירו, אני לא עושה כושר, אין לי שום רצון לעשות כושר, אין לי שום הבנה למה אנשים עושים כושר, אין לי כוח לקום למטבח לפעמים, המקסימום פעילות שאני עושה זה לעמוד על במה שעה וגם זה לא רציף אני לפעמים יושבת, נניח כשהולכים לחופשה אני כן לוקחת איתי בגדי ספורט גם, אלוהים יודע למה, מין התכחשות פנימית לאופי, לוקחת מכנסי ספורט ונעלי ספורט ועושה איתם הליכות לבופה, איכשהו המטבוליזם לצידי עדיין אז זה לא מורגש כלפי חוץ אבל אני בטוחה שמבפנים הכל אצלי מתפורר ועוד שנתיים אני פשוט אנסה להרים איזה משו ואתפרק לגורמים מחוסר סידן ושרירים או משהו כזה, ועדיין, עם כל ההיפוכונדריה שלי זה לא מספיק מדאיג אותי כדי להתחיל לחשוב על כושר כמשהו ריאלי שעושים.
אני גם לא מצליחה להבין אנשים שעושים כושר כדי להרזות נניח, כאילו, אתם רק נהיים עייפים ורעבים ואוכלים כפול אח"כ, מה עשיתם בזה?? תחסכו את הבלגן ולכו לישון, תקומו רזים ב200 גרם ורעננים.
צילום: בני גם זו לטובה
הצחקתם אותי
אז כשאון לייף ביקשו ממני להתאמן למירוץ 5 קילומטרים צחקתי לי צחוק בריא וניתקתי להם בפנים. אח"כ הם הציקו לי המון ובסוף הסכמתי על בסיס צחוקים עתידיים, אמרתי ביני לבין עצמי איזה מצחיק זה יהיה לראות את המאמן מנסה לגרום לי לרוץ, חחחח איזה התעללות במאמן חחח (אגב, פעם כן הייתי עושה כושר, הייתה תקופה אחרי הצבא וזה, אבל הייתי שוחה. לא הייתי רצה או משהו פסיכי אחר מסוג זה, הייתי פשוט שוחה, כי זה נעים ולא קשה וגם אפשר לחשוב על המון דברים תוך כדי וגם אח"כ יש ג'קוזי. אבל זה היה ממזמןןן, הייתי צעירה, עברו עשר שנים מאז).
האימון הראשון תוכנן ליום שישי בצהריים! זה היה מוגזם בעיניי, קמתי ממורמרת ועייפה, הכי לא התאים לי בעולם. הגעתי לאימון סקפטית, שלא לומר הבאתי צוות צילום שיתעד את כל האימון הכושל ואת כל הצחוקים. האמת שזה היה התנאי היחידי שהסכמתי לעשות את זה- לתעד את הכל כדי שייצא לי מזה צחוקים לאח"כ.
בסוף לא היה צחוקים בכלל. גם לא היה כושל ולא כלום. ז"א, המאמן הצליח לגרום לי לרוץ. ממש רצתי, חבר'ה. אני. רצתי. הופ הופ. על מסלול ריצה ליד סאחים אחרים עם בגדי ספורט. רצתי לייק אה מאדה פאקה. מה מסתבר? מסתבר, שאם יש מישהו לידך שרץ ביחד איתך ולא נעים לך ממנו, אתה מצליח לרוץ.
צילום: בני גם זו לטובה
"לא נעים" זה שוס
בכלל, רגש הלא נעים הביא אותי מאוד רחוק בחיים עד כה. שמעו, גווין, המאמן (מה זה השם הזה?) הוא תותח. אין לי מילים אחרות כדי להסביר את זה שהוא הצליח לגרום לי לרוץ והוא אפילו לא היה קשוח או מרושע או השתמש באיומים. פשוט רצנו. זה כל מה שאתה צריך כדי לרוץ - מישהו שירוץ לידך ויאמין בך שאתה מסוגל ואתה תרגיש משום מה מחויב כלפיו.
מישהו שכל פעם שבא לך לוותר לעצמך ולהפסיק כי מה זה הטירוף הזה בכלל ולא משלמים לי על זה יגיד לך: "עוד קצת, רק עוד קצת" וואו איזה דבר מועיל! אמן היה לי מאמן כזה לכתיבת סטנדאפ נניח, או לתור במס הכנסה למשל. בהתחלה רצתי נגד כוח המשיכה לדעתי, ואז גווין הסביר לי כמה כללים לריצה נכונה כדי שלא יישחקו לי הברכיים והמיניסקוסים ועוד כל מיני מילים שהזכירו לי אוכל משום מה, והריצה הראשונה הייתה סבבה, הופתעתי לטובה מעצמי, ואח"כ פתאום התחלתי ליהנות. זה כאילו סבל, סבל, סבל- הנאה. הזוי! פתאום התחלתי להבין את כל המוזרים שרצו שם בקור הזה ביום שישי. זה אשכרה כיף. יש בי גם צד תחרותי כזה מסתבר. כל פעם שרצתי יותר מהר ממנו והוא אמר לי "לא צריך ככ מהר" זה רק נתן לי דרייב מטורף ודמיינתי כבר איך מגלים שיש לי יכולות ריצה מטורפות ושכל החיים התפספסתי כאצנית בכלל.
צילום: בני גם זו לטובה
ואז התאהבתי
האימון היה שעה אבל ממש עבר מהר, גווין היה מקסים, התאהבתי. עכשיו מה אני עושה עם זה?? אין לי זמן לקפריזה הזאת. בכל אופן התלהבתי כ"כ שהלכתי והבאתי בגדי ריצה מקצועיים שבחורות יפות ועשירות מראשל"צ קונות, הבאתי חליפת ריצה בצבע כתום זוהר עם נגיעות של אדום וורוד ונעליים תואמות, הייתי נראית כמו עובדת של מע"צ אבל הרגשתי מהממת ולאימון השני כבר הגעתי סאחית לגמרי והשתלבתי בנוף.
האימון השני היה הרבההה יותר רצחני, גם היה מאמן אחר, בהתחלה לא סבלתי אותו, יומרני, מנסה להכנס לנעליי גווין, חה! אתה תמים אם נראה לך שתצליח, אבל בסיבוב השלישי של הריצה כבר השתחררו לי כל החומרים המוזרים האלה בגוף והתאהבתי בו גם, איש מקסים בסה"כ, אח"כ נתפסתי ליומיים ואפילו זה היה קצת נחמד, מין תחושה של "עשיתי משהו, לא חייתי סתם."
צילום: בני גם זו לטובה
סה"כ בבואי לסכם את החוויה עד כה-תרוצו עם מאמן. או סתם עם מישהו שיתמיד לידכם. אפשר גם לא. אבל זה כיף. וגם תרוויחו פיגורה ובריאות ועוד כל מיני.
המירוץ בעוד כמה ימים, מקווה שלא אבייש את גווין ומושיקו. בהצלחה לכולם.