אתחיל מהסוף. המרתון הסתיים, ואני עדיין בחיים. אם אתם רוצים לדעת מה באמת למדתי במרתון – עליי ועל החיים עצמם – הקליקו.

 

 

ורק שתבינו, זה לא שההתחלה היתה קלה. בכלל לא. התחלתי לרוץ כשאדידס הציעו לי לנסות לרוץ עם מאמן. אני לא רצה אף פעם. אין לי כח לרוץ אני לא אוהבת לעשות ספורט. ספורט מבחינתי זה ללכת למכולת לקנות במבה וחוזר חלילה. לא עשיתי ספורט מאז שיעורי ספורט בכיתה ט', במהלכם שיקרתי שאני אנמית ובמחזור. מושיקו המאמן הסביר לי שאנשים שונאים לרוץ כמו שהם שונאים חשבון: בגלל טראומה ממערכת החינוך. שיעור ספורט, את לבושה בטרנינג מסריח עם עיגולי כביסה, ואומרים לך לרוץ שני קילומטר בחום מסביב למגרש מגעיל בנעליי ספורט שיש לך מכיתה ח'. אם את מתעייפת את יכולה לשתות מים מסריחים מהברזייה. לא כיף.

 

בואי נרוץ 4-2

בפגישה הראשונה עם מושיקו המאמן הוא אמר שנרוץ בקצב של 4-2, כלומר שתי דקות הליכה, ארבע דקות ריצה. ארבע דקות זה זמן מושלם כי הוא נגמר בדיוק כשאת מגיעה לשלב שבו את חושבת "די אני לא יכולה יותר אני מתה", ואז יש לך שתי דקות של הליכה. אחר כך מגיע הסט השני שהולך בערך אותו דבר. השלישי קשה יותר. הריאה הימנית שלי התחילה לדקור. שאלתי את מושיקו תסמין למה זה והוא אמר "חוסר כושר גופני". לא הבנתי אם זה נכון כי זה לא הגיוני שבין כל הבלוטות המסובכות שמשפיעות על משהו שמשפיע על עוד משהו יש גם בלוטה אחת לכושר גופני שכואבת כשרצים בלי כושר. פשוט מדי, אבל לא היה לי מספיק אוויר כדי להגיד את זה למושיקו והמשכתי. את הרביעי עשיתי בהליכה מהירה. "מושיקו עוד כמה זמן נשאר?" –שלוש וחצי דקות. אוקיי, הפעם אני אחכה יותר עד הפעם הבאה שאני אשאל. "מושיקו, עוד כמה זמן נשאר?". שתי דקות ארבעים. אני עושה תנועות ידיים ורגליים על הליכה. בנות דתיות שעשו פיקניק בפארק צעקו לי "תחילת זוגיות הא? את בדרך הנכונה. כל הכבוד".

 

וכן באתי מוכנה

לבשתי בגדי ריצה רציניים, מכנסיים וחולצה, ציוד רציני שנוצר במעבדת ספורט איפשהו כדי לעזור לאצנים אמיתיים שיכולים לרוץ 32 קילומטר ברצף ועושים את זה במהירות גבוהה יותר מזו שהתחלתי בה, מנדפי זיעה, מעוצבים לתמוך בגוף, נעליים ששומרות על הברכיים ונותנות קפיצה קטנה בכל פעם שהעקב נוגע בהם, והנה אני לובשת אותם כדי לעשות הליכה מהירה בפארק. זקנים רצו בלי חולצה ועקפו אותי. אחר כך הגיעו עוד שתי דקות של הליכה. אמרתי למושיקו "עזוב אני לא יכולה" והתחלנו ללכת.