ראשית כל, הורים רבים מטבעם דואגים ומפחדים מהתפתחות לא תקינה של ילדם. הם חוששים שאם לא ילחצו, יעודדו או ימנעו מהילד לאכול, זה יפגע בבריאותו ובהתפתחותו. לעיתים אנשי מקצוע לא באמת תורמים למצב כאשר הם מלחיצים את ההורים עם המלצות שלא מבוססות על ידע מקצועי. יתרה מזו, הורים רבים גדלו גם הם עם הורים שנהגו "לדחוף" להם אוכל או להשתלט על צורת האכילה שלהם. מי לא מכיר את האמא המרוקאית שלמרות שלא נתבקשה, הוסיפה עוד מנה לצלחת? או הסבתא, ניצולת השואה, המתעקשת שאסור להשאיר אוכל על הצלחת מאחר והוא יזרק? כמובן גם הם פעלו בתמימות וללא רצון להרע, אלא להיפך, המניעים היו ממקום טוב ודואג אך התוצאה היא אכילה שלא קשובה למנגנון הרעב והשובע. 

 

עוד באון לייף:

 

מה עושים כשהילד מסרב לאכול מהצלחת?

צילום: shutterstock

 

מה עושים?
כל מקרה לגופו וכמו שהמבוגרים אינם דומים זה לזה כך גם הילדים, אך ככלל ניתן לומר: לחץ לא עוזר. 
מחקרים מראים שככל שלוחצים יותר על ילדים לאכול, אם זה לאכול יותר או  פחות, אם זה נעשה בעזרת ביקורת שלילית ואם זה נעשה ע"י מתן חיזוקים חיוביים, הילדים מבינים מהר מאוד מתי מפעילים עליהם "מניפולציות" ובמקום לשתף פעולה, מתנגדים או מגבירים את ההתנהגות הלא רצויה עוד יותר

איך גורמים לילד לאכול בלי להפעיל עליו לחץ?
כלל הברזל הוא: ההורים בוחרים את סוג האוכל המוגש לשולחן ואת זמני האכילה והילד בוחר מה וכמה הוא אוכל
כאשר התפקיד של ההורים נגמר ברגע שהם מניחים את האוכל על השולחן ומתיישבים לאכול. מאותו הרגע, הילד הוא זה שמנהל את האכילה של עצמו וההורה לא מתערב

תפקיד ההורים כולל את המסגרת שבתוכה האכילה מתנהלת: קביעת ארוחות מסודרות (3 ארוחות עיקריות ועוד 2 ארוחות ביניים קטנות) הכנת המזון (כאשר מומלץ להציע מגוון של מאכלים בריאים ומזינים) ולקבוע איזה אוכל נכנס הביתה ואיזה לא.

כל מה שקורה בתוך "מסגרת האכילה" נתון בידי הילד בלבד. הוא יכול להחליט מה הוא אוכל, כמה אוכל ואפילו אם הוא בכלל מוכן לאכול ולהורים, עם כל הקושי, אין אפשרות להתערב בשלב הזה. זו זכותו המלאה ועלינו כמבוגרים לכבד זאת. אך חשוב באותה מידה לזכור לא "לרוץ" אחרי הילד: אם הוא לא אכל מהמגוון שהוגש לשולחן לא מומלץ להתחיל ולהציע לו חצי מתכולת המקרר ואת כל מה שבמזווה רק כדי שיאכל משהו. עליו ללמוד שהאוכל המוגש לשולחן זה האוכל שהוא יכול לבחור ממנו ותו לו. חשוב גם לא לאפשר לו לאחר שקם מהשלוחן לאכול חטיפים וממתקים בכדי להשתיק את הרעב, אלא לחזור ולהציע לו דבר מה לאכול רק כשמגיעה שעת הארוחה הבאה.

באופן טבעי ונורמאלי יש ימים בהם הילדים אוכלים יותר וימים בהם הם אוכלים פחות וזה מושפע בין השאר גם מתקופות הגדילה והצמיחה לגובה שלהם. לכן לא צריך להבהל אם פתאום יש שבועות על גבי שבועות בהם הילד אוכל כמו ציפור וכמעט ולא מכניס דבר לפה וימים אחרים בהם הוא טורף כאילו לא ראה אוכל מימיו. תסמכו עליו, הוא יודע מה הוא עושה.

 

כמו כן, נמצא כי ילדים בגיל שנתיים עלולים לסבול מפחד גדול מדברים חדשים ולכן גם ממאכלים חדשים. לכן, מומלץ לא להתייאש ולהמשיך ולהציע מאכלים חדשים שהילד עדיין לא טעם או לא היה מוכן לטעום עד כה. הכוונה בלהציע היא לשים על השולחן ולא לדחוף או ללחוץ על הילד לטעום. יש מחקרים שמראים שצריך להציע לילד מאכל חדש כ-10 פעמים עד שהוא מוכן לטעום ממנו בגילאים אלה. בגילאי 4 ומעלה פחד זה יורד.

 

מנגנון הרעב והשובע, מערכת הרגשות ויכולת הוויסות שלהם, והיכולת להקשיב לגוף ולצרכיו, הן יכולות מולדות וטבעיות איתן אנחנו נולדים. הבעיה היא, שעם הזמן מלמדים אותנו להתרחק מהרגשות והאינסטינקטים הטבעיים האלה, לבנות חומות הגנה, לאכול בכדי להתמודד עם ולהכיל רגשות, לאכול כשאנו עייפים או משועממים, לאכול איך ומה שמצפים מאיתנו, ללא מודעות או חיבור לעצמנו ולגופנו. ילדים עדיין לא סובלים מה"תסמונת" הזאת, הם לוח חלק שאנו והסביבה מעצבים ומלמדים. ברגע שנדע לתת לילד את התחושה שאנו סומכים עליו ועל מנגנון הרעב והשובע שלו, שאנו לא מנסים לנהל אותו ואת רגשותיו או צרכיו אלא יודעים לתת לו מה שהוא צריך, אנו מפתחים אצל הילד ביטחון עצמי, יכולת לווסת מנגנוני רעב ושובע, יכולת להקשיב לגוף ולהיות מחובר אליו, ולא אל הרצונות של ההורים.

 

**ההמלצות בכתבה מתייחסות לילדים בריאים בלבד.

 

לאתר חברת מותר לי