זה היה יום שישי אחר הצהריים. הלכתי עם חברה שלי ורד ברחוב, כשלפתע ראינו ציפור על המדרכה. הציפור לא זזה, היא היתה מתה. הרמנו אותה בעדינות והנחנו אותה בקופסת קרטון קטנה שמצאנו. קברנו אותה בשדה ונשבענו להיות עצובות תמיד בכל יום שישי אחרי הצהריים, לזכר הציפור. הייתי בת 6. עברו הרבה שנים מאז, אבל לא שכחתי את הציפור. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות.

 

כל הילדים אוהבים בעלי חיים, את כל בעלי החיים. העגל, הטלה, האפרוח, הדגיג והחזרזיר – כולם חברים שלהם, כוכבי הסרטים והספרים שהם אוהבים, מצוירים על קירות החדר ועל הפיג'מה. כילדה לא היה עולה בדעתי ולו לרגע, לפגוע באחד היצורים האלה. כל מה שרציתי היה לחבק, ללטף, להאכיל ולהגן עליהם. אז מה גרם לאותה ילדה בת ה-6 שבכתה על הציפור המתה, לשכוח את החמלה שלה ולהפוך למבקרת מסעדות שממליצה לקוראים שלה איפה לאכול מנה מעולה של ציפור, טלה, דג, עגל? כעיתונאית אוכל אף פעם לא עצרתי לחשוב על הדרך שבה מיוצר האוכל שלי ועל בעלי החיים שסבלו בשבילו. מי הזיז את החמלה שלי?

 

השאלה הזו העסיקה אותי לא מעט בימיי הראשונים כטבעונית, לפני יותר מחמש שנים. לשמחתי, מצאתי את התשובה בהרצאה של אישה חכמה ומרתקת, פסיכולוגית בשם ד"ר מלאני ג'וי, שחקרה את הנושא לאורך שנים. ההרצאה שצפיתי בה ביו-טיוב, מבוססת על ספר פורץ דרך שפרסמה ג'וי, אשר בימים אלה יוצא לאור לראשונה בשפה העברית – "הפרה שבחדר – הפסיכולוגיה של אכילת בשר". לרגל ההשקה, ג'וי מגיעה בשבוע הבא לישראל, לסדרה של הרצאות ומפגשים שאני באופן אישי מחכה להם בכיליון עיניים.

הספר נפתח בסיטואציה הבאה: "דמיינו שאתם מוזמנים לסעודה חגיגית. השולחן ערוך לתפארת ומן המטבח עולים ריחות תבשילים מפתים. כאשר המארחת יוצאת מן המטבח עם קדירה מהבילה בידיה, ניחוחות הירקות, הבשר והתבלינים ממלאים את החדר. אתם נוטלים לעצמכם מנה נדיבה, ולאחר כמה נגיסות דשנות של בשר ערב לחך אתם מבקשים את המתכון. "בשמחה", עונה המארחת. "לוקחים שניים וחצי קילו של גולדן רטריבר, משרים במרינדה....".ג'וי תוהה מה תעשו בשלב זה. הרי שום דבר בתבשיל לא השתנה, אבל התפיסה שלכם לגביו השתנתה. זה כבר לא נראה טעים, ולמעשה כבר לא בקטגוריה של אוכל.

 

 

המחקר המעמיק שערכה מלאני ג'וי מתחקה אחר הסיבות לפער הזה, והן מרתקות. רגעים של דיסוננס וסתירות פנימיות הם נקודת מוצא מעולה לדיון בפסיכולוגיה חברתית, לא לאקדמאים בלבד אלא לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את החברה שאנחנו חיים בה. ג'וי טוענת שקיימת אידאולוגיה סמויה, מערכת שקופה של ערכים שמונחלים לנו מבלי שנשים לב על ידי גורמים שונים בעלי כוח, ומונצחת באמונות ובמיתוסים שונים. בדיוק כמו שניתן לומר על צמחונות או טבעונות שהן אידאולוגיות, כך אפשר לומר שאכילת בשר היא לאו דווקא הדבר ה"רגיל" וה"טבעי", כפי שיש מי שרוצים שנאמין, אלא אידאולוגיה בפני עצמה. ג'וי לא רק הצביעה על האידאולוגיה הזו, אלא אף נתנה לה לראשונה שם – "קרניזם".

יש לא מעט קווי דמיון בין קרניזם לבין צורות דיכוי אחרות, שמבוססות גם הן על מנגנוני כוח והסתרה, ועל ניסיונות להפוך את חוסר הצדק להרגל טבעי ונורמלי. לחשוף את המנגנון, לקרוא לו בשם – זה הצעד הראשון כדי לפרק אותו. ג'וי נותנת כדוגמה את הפטריארכיה, שהיתה קיימת שנים רבות לפני שניתן לה שם עם התעוררות הפמיניזם. התיאוריה שלה אמנם מתמקדת בבעלי החיים, אבל נוגעת גם בנושאים המשיקים הללו, שהמשותף לכולם הוא דיכוי הקורבנות המוחלשים על ידי החברה, בכללם בני אדם. כך למשל היא מתייחסת לאנשים הנאלצים לעבוד בתעשיות נצלניות כמו תעשיית הבשר והחלב כאל קורבנותיה של אותה שיטה, וכמובן לכולנו, הצרכנים של אותם תוצרים שפוגעים בבעלי החיים, בבריאותנו ובסביבה. במהלך ביקורה של ג'וי בישראל יתקיים מפגש בנושא הקשר בין זכויות בעלי חיים לפמיניזם בצוותא תל אביב ביום שישי ה-10.3, בשעה 10:30, תחת הכותרת "לא חתיכות בשר".

 

"הפרה שבחדר" לא מנסה להגיד לנו למה להיות טבעונים, אלא להסביר למה רובנו עדיין אוכלים בשר. האופן שבו הספר מתאר את הדרך השרירותית-תרבותית בה אנחנו מחלקים את בעלי החיים לכאלה שראויים לאהבה ולהגנה ולכאלה שאין לנו שום בעיה לפגוע בהם ולאכול אותם, נגע לליבי והבהיר לי בצורה פשוטה ומובנת את המקום בו הייתי, כמי שאכלה בעלי חיים רוב חייה, אך במקביל תמיד גידלה כלבים וחתולים וראתה את עצמה כאוהבת בעלי חיים. אם אני אוהבת בעלי חיים, איך זה יכול להיות שאני גם גורמת למוות שלהם? התשובות שקיבלתי מג'וי היו מדויקות ומאירות עיניים, ואני שמחה שעכשיו יהיו נגישות לציבור הרחב גם בעברית.

 

לרכישת הספר במחיר מוזל