אידאל היופי האחיד והצר לא מצליח להכיל באופן אמיתי נשים ששלמות עם מידות גופן מבלי להיות שדופות. לרוב האנשים קשה לאנשים להאמין לאישה מעוגלת שטוענת שטוב לה כמות שהיא. את החוויות האלו אני מכירה לא רק מתוקף היותי מטפלת אלא גם מתוך חווית החיים האישית שלי.

 

עוד באון לייף:

 

כיום בגיל 37, אני אמא לשתיים, נשארה קצת בטן אחרי הלידות והאגן מעט רחב יותר משהיה בעבר, אבל אני מרגישה נשית, יפה, בריאה ואנרגטית. אינני מרגישה שמנה. נכון, בעבר הייתי יותר חטובה ורזה, אבל אני מקבלת את גילי על כל יתרונותיו ושינוייו הפיסיים ולא מוכנה לגרום לעצמי נזק נפשי או פיסי, לא מוכנה לחוות רעב או להרגיש אשמה על כל ביס שנכנס לפי כדי לנסות ולהשיג מודל שכנראה כבר אינו נכון לי אם זה המחיר שעלי לשלם כדי להשיגו.

 

   רוצה להצליח? פשוט תרזי

הזמרות בארץ ובחו"ל לא יכולות לסמוך רק על הכישורים הווקלים שלהן, אז הן עושות את הדבר היחיד שהן יודעות- דיאטה

לכתבה המלאה

 

לא מעט מן הקוראים בוודאי מרימים גבה ברגע זה ממש: איך היא מעזה לאהוב את עצמה ככה מול כולם? שהרי כחלק מהשאיפה המתמדת לשלמות אנחנו משתדלים שלא להפגין אהבה עצמית, אנחנו מורגלים בדינמיקות של שיחה שבה אנשים "יורדים על עצמם" ומספרים על הפגמים שלהם. במחקר שקראתי לאחרונה מצאו כי רק 4% מהנשים מחשיבות עצמן יפות. כל האחרות עסוקות בפגמים שלהן ובצורך להסוות אותם. פרגון עצמי והשלמה עם המראה הקיים בדרך כלל נתפסים כלא אמינים.

 

הנזק הנפשי - פגיעה בדימוי העצמי

כשאדם נכשל במשימתו להיות שדוף מתפתח מעגל קסמים אכזרי: התסכול מוביל למעשים נואשים הפוגעים בבריאות, לפיתוח חרדות, רגשי נחיתות ותחושת חוסר ערך. מי שלא עומד בסטנדרטים האלו ומעז להסתובב עם שומן מיותר "זוכה" לחיצי ביקורת ומסתובב בתחושה שאינו ראוי שהולכת ומתעצמת ומובילה למעשים נואשים עוד יותר.

 

כפייתיות

אנשים מפתחים אובססיה למזון שהם אוכלים, מצב הרוח ואיכות חייהם מושפעים מרמת השליטה באוכל: אם "חטאו" ואכלו מזונות "אסורים" ישקעו בדכדוך או יתמלאו בזעם, מחפשים לשווא שליטה כפייתית על המשקל באמצעות אכילת מזון שנחשב "מותר" בעיניהם ומלקים עצמם בעקבות כל סטייה מכך. התופעה כבר קיבלה שם והיא מוגדרת כאורתורקסיה, משמעותה התעסקות אובססיבית בתזונה המתפתחת להפרעת אכילה. קיימים גם אנשי מקצוע מתחום התזונה שהפכו את העיסוק בתזונה "נכונה" לכת פנטית ולא מאפשרים לעצמם או למטופלים שלהם גמישות וסלחנות כלפי עצמם.

 

הדחקת הכאב האמיתי 

ההתעסקות האובססיבית בפגמים חיצוניים מספקת פרנסה לתעשיית היופי המגלגלת מליונים ומוכרת לנו הבטחות נעורים ויופי בתוך אריזות פלסטיק. אנשים בטוחים שרק כשייפטרו משלושת הקילוגרמים המיותרים הם יגיעו לאושר הנכסף, כשבעצם האובססיה למשקל משמשת להסוואת חוסר סיפוק בתחומי חיים אחרים. המרדף אחרי השלת המשקל הופכת לחזות הכל ובדרך נזנחים כאבים אמיתיים, שרק כשיקבלו התייחסות יזכו לריפוי אמיתי. גם אלו שמצליחים לזמן מה להגיע למשקל אותו הם רוצים, מופתעים להיווכח שהם עדיין מרגישים עצב וחוסר סיפוק .

 

"נו, חזרת לעצמך?" המסר הבעייתי לנשים לאחר לידה

אני פוגשת נשים שמתביישות בגופן ומנסות להעלים אותו, כולנו מכירים את אמהות צעירות המכסות את עצמן בחולצה שחורה גדולת מימדים כשהן מבלות עם ילדיהן בחוף הים או בבריכה, כדי שחס וחלילה לא תיחשף ירך לא מעוצבת או טיפת צלוליט. בשיחות הן מדווחות על תחושת גועל, כועסות על עצמן שעוד לא חזרו למידות גופן טרום ההריון. התקשורת מזינה את הרגשות האלו על ידי פרסום תמונות של נשים ידועות יוצאות מחדר הלידה בג'ינס צמוד, ומעניקה להן סופרלטיבים על כך ש"חזרו לעצמן" כל-כך מהר, המסר המעוות המועבר הוא כי השגת הרזון המיוחל היא המטרה הנשגבת לאחר הלידה. מסר המתעלם מן העובדה כי לכל אחד מאיתנו רקע גנטי שונה וכל גוף מגיב אחרת לשינויים. לא בכדי לוקח לגוף האישה זמן לחזור לעצמו, השומן שגוף האישה מחזיק לאחר הלידה בא לשרת את הגוף, מסייע בייצור חלב איכותי, תורם להזנת מערכת העצבים ואיזון רמת ההורמונים. במקום להתמקד בחיזוק האישה ובהעצמתה לאחר שהפכה לאם, החברה מודדת אותה על פי מספר הקילוגרמים שהשילה ומידת המהירות בה השילה אותם.

 

ואלו הבודדות המעזות להסתובב בבגד-ים גם אם אינן מציגות גוף של דוגמנית, נאלצות להתמודד עם מבטים נוקבים ומלאי ביקורת,  כך הן לומדות להתנתק מן התחושה הפנימית שלהן, גם אם הן מרגישות טוב עם עצמן, הסביבה מלמדת אותן שהן טועות והן אמורות להיות מתוסכלות עד שיתאימו את עצמן למודל השולט.

 

מתוך הרצון לאכול בריא, לשמור על כושר ולהיראות טוב יצרנו מפלצת תובענית שלא יודעת שובע, תרתי משמע. מה אפשר לעשות כדי לשבור את מעגל הקסמים?

זה אפשרי ליצור מציאות אחרת. ראשית ,על ידי קבלה עצמית נוכל ליצור מערכת ערכים חדשה שמעדיפה אנשים אמיתיים ומכבדת את השונות במבנה הגוף ובגנטיקה.

 

סמכו על עצמכן 

במקום לאמץ תפריטים נוקשים ומנגנוני הלקאה עצמית, כדאי שנשקיע אנרגיה ונלמד מחדש כיצד להבין את הגוף ואת רצונותיו, כיצד להפעיל נכון את מנגנון הרעב והשובע ולאכול במידה לפי האיתותים של הגוף. להבין שלא קיימת כמות מזון המתאימה באופן נוסחתי לכולנו ולכן כל הדיאטות שמכתיבות את כמות המזון שיש לאכול אינן נכונות, הן מעבירות מסר שאל לנו לסמוך על גופנו אלא על איזו טבלה שחיבר מישהו שמעולם לא פגש אותנו. אנשים בטוחים שאם יקשיבו לעצמם הם לא יגיעו למקום "הנכון", לעתים מאמינים שבתוכם קיים בור שחור של רעב ובעקבות זאת מפסיקים לסמוך על עצמם ותולים את הישועה במקור חיצוני, כשבעצם מדובר בבור רגשי שנוצר מכל מעגל הקסמים עליו דיברתי לעיל.

 

תאכלו מה שעושה לכם טוב 

אני מאמינה כי ניתן לסייע לכל אדם למצוא את סוג המזון שעושה לו טוב, את כמות המזון המדויקת עבורו מתוך גילוי פנימי ולא מתוך דפוס מוכתב ומלאכותי. אנשים מחפשים להאמין בנוסחאות קסם, לפעמים ההבנה שנוסחה כזו לא קיימת קשה מדי עבורם והם מעדיפים להדחיק אותה ובמקום זאת להתמכר לדיאטה טרנדית שמחזירה אותם בסופו של דבר לנקודה גרועה מזו שבה היו בתחילת התהליך. זכרו כי מסע מוצלח הוא לא כזה שמחזיק מעמד חצי שנה ומחזיר אתכם לנקודת ההתחלה, תהליך מוצלח הוא זה שמוטמע בתוך אורח החיים ותקף גם לאחר שנים. ברגע שתגיעו לאיזון התשוקות, מנגנון הרעב והשובע ותזינו את גופכם בכל צרכיו, רק אז תוכלו להגיע לנקודה המדויקת עבורכם. איננו יכולים להכתיב לגוף יעד מספרי זה או אחר, עלינו להאמין שהגוף בחכמתו הרבה יוביל את עצמו לנקודה הנכונה אם רק נאפשר לו למלא את כל צרכיו. כל חוויית חוסר תביא בעקבותיה צורך לפיצוי ותרחיק אותנו מהשגת המטרה.

 

ולפני הכל עלינו ללמוד לשמוח במה שיש, לייצר דרכים לפיתוח ערך עצמי שאינו נשען רק על סטנדרטים חיצוניים ולא לפחד לאהוב את הגוף שלנו מבלי להיכנע לאמות מידה חברתיות שמכתיב העדר. אנחנו הכי יפות כשאנחנו אוהבות את עצמנו! זו לא קלישאה, זו האמת לאמיתה.