אוגוסט, חום אימים, בית קפה תל אביבי, 8 בבוקר, יום חול. אני בחליפת הריצה המהממת שלי אחרי שנת לילה של 8 שעות פלוס כמה ק"מ בפארק הירקון, נינוחה על הכיסא, שותה קפה של-אחרי ומעשנת סיגריה (כן, שמתי לב לניגוד בין הריצה לסיגריה בעצמי, בואו נתקדם). היא עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, גופיה בלויה, מבט סמרטוט, עייפות וחוסר אונים זועקים מכל איבר בגופה. לידה עגלה ובתוכה תינוק מתוק ממש ועירני לתפארת. לצדה שי בן ה-5 שמתעקש שהשוקו שלו חם מדי והוא לא יכול לשתות אותו. איך אני יודעת שקוראים לו שי והוא בן 5? ובכן, קשה לפספס. במהלך 10 הדקות שחלקתי עמם (עד שמיציתי והתחפפתי משם) שמעתי את שמו 20 פעמים לפחות: "שי, מאמי, אז תחכה כמה רגעים וזה יתקרר", "שי, אין סיבה לבכות. השוקו עוד רגע יתקרר", "שי, אתה עייף?", "שי, בובי, אתה כבר לא תינוק ולא צריך לבכות מכל שטות. הנה, בוא, אני אעשה לך פו על השוקו...", "שי, אולי תאכל גם משהו קטן ליד?", "שי, אולי בכל זאת? אתה רוצה עוגייה? אולי עוגה? שנבקש מהמוכר עוגה?"

פתאום היא קולטת אותי בזווית העין ומחייכת קלות. "הוא קצת עייף, תסלחי לנו על הרעש", היא אומרת. "הכל בסדר", אני עונה, "באמת שהכל בסדר". היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "אין לך ילדים, אה?" היא שואלת. אני מחייכת. "לא, אין לי ילדים. אני סוליקו". המבט העייף מוחלף מיד במבט עמוס רחמים. "עוד יהיו לך", היא אומרת ברוך, "זה לא קל אבל זה טעם החיים. הם משנים את הכל". אני מחייכת שוב וחוזרת לשרוץ באפליקציה של פייסבוק. שיהיה לך בהצלחה בקירור השוקו של שי, מותק. ברשותך, אני הולכת הביתה להתקלח, לאכול משהו ולצאת לעבודה שלי. בהמשך הלו"ז מתוכנן לי שנ"צ. מעניין אם את זוכרת מה זה אומר.

אמא, את מרחמת עליי? אני בשנ"צ

הילד לא מרוצה מהעוגה. צילום: shutterstock

וכן, אני לגמרי ערה למה שקורה פה ומה שקורה פה חוזר על עצמו באינטראקציות רבות שלי עם אמהות אקראיות. היא די מרחמת עליי כי איזו מסכנה אני שאני חוזרת לבית ריק. אני די מרחמת עליה כי היא חוזרת לבית מלא. וכך, זו מרחמת על זו, בשעה שאנשים במקומות שונים בעולם גוועים ברעב, חולים במצב אנוש, עוברים התעללות קשה ומתמשכת או מתים מדיזנטריה.

ובעודי מרחמת ומקבלת ליטרת רחמים מאם זרה, אני יודעת שיש כל כך הרבה אנשים שראויים וזקוקים לרחמים בעולם הזה. איכשהו, נשים שבחרו לעשות ילדים לא ברשימה. איכשהו, נשים שבחרו לא לעשות ילדים גם לא ברשימה.

מערכת היחסים בין הורים לרווקים ללא ילדים, בעיקר רווקות, מזכירה מעט את מערכת היחסים בין חרדים לחילונים. חרדים מרחמים על חילונים שהם תינוקות שנשבו ואיך בכלל אפשר לחיות בלי קיומו של אל איתן בחיים. חילונים מרחמים על חרדים שהם חיים בבורות שהרגילו אותם אליה ואיך בכלל אפשר לחיות עם כל כך הרבה איסורים ודרישות. אף אחד משני הצדדים לא ראוי בהכרח לרחמים. אף אחד לא בהכרח מסכן. מדובר בחיים שונים, זה הכל.

חוויית הרווקות ללא ילדים וחווית הזוגיות עם ילדים, שונה ודומה לחלוטין. היא שונה בסדרי העדיפויות, בסדר היום ובתהליכי קבלת ההחלטות. היא דומה בתנודות שלה משמחה והודיה על המצב הקיים לתחושת מיאוס ותהייה "איך לכל הרוחות הגעתי למצב הזה?" הורה ממוצע מרגיש בערך פעם בשבועיים (ביולי-אוגוסט פעם ביומיים אבל לא נתקטנן) שמתחשק לו לחנוק את הילד המרגיז שלו, לקום לארוז את עצמו, לומר לכל העולם שילך קיבינימאט ולטוס לניקרגואה. ביתר הזמן הוא מסתכל על הילד שלו, מודה לאל וחושב (אובייקטיבית, כמובן) שמדובר ביצירת מופת מושלמת ממש, שהוא מאוהב בו לחלוטין ושמח מאוד בקיומו, למרות הקשיים. רווקה ממוצעת, נגיד אני,  מרגישה בערך פעם בשבועיים (לא ביולי אוגוסט אבל לא נתקטנן) שהחיים שלה ריקים ובודדים, שיכול להיות ממש נחמד להחזיק ילד עכשיו, שבא לה על האהבה העצומה הזו והנתינה עם כל מה שכרוך בה. ביתר הזמן אני כל כך שמחה בדירה המהממת שלי שמכילה אך ורק אותי ובסדר היום שלי שמתחשב ברצונות והצרכים שלי ובחשבון הבנק שלי שמשרת רק את הגחמות שלי. מסתבר שלא הורים ולא רווקים קמים בבוקר ל-100% אושר ודיצה. זה פשוט לא עובד ככה, חברים.

רווקה רווקה אבל שותה קפה בלי הפרעה

רווקה רווקה אבל שותה קפה בלי הפרעה. אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

ולפיכך שלושה דברים שממש נמאס לי לשמוע:

ילדים הם הטעם לחיים, הם הסיבה לקום בבוקר

היו לכם סיבות לקום בבוקר גם לפני זה, גם אם שכחתן אותן. ויש לי גם השערה די מבוססת שהיו לכם כמה בקרים נהדרים עוד לפני.

החיים טובים יותר עם ילדים

לא נכון. הם לא טובים יותר בהכרח או טובים פחות בהכרח. הם פשוט אחרים לחלוטין. אפשר לומר את המשפט הזה אך ורק בגוף ראשון - החיים שלי טובים יותר עם הילדים מהחיים שהיו לי לפני שהם נולדו. אפשר לומר אותו, אם כי גם הוא בעייתי כי רוב האנשים בקושי זוכרים איך היו החיים שלהם נראו לפני שהם הפכו להורים אבל בסדר, נניח שמדובר במשפט לגיטימי. לעומת זאת, להפוך את האמירה הזו לאמת מוחלטת עבור כלל האוכלוסייה זה לכל הפחות טמטום. אפשר לומר שהחיים טובים יותר בלי סרטן. זה משפט נכון ברמה אובייקטיבית. מחלה סופנית פוגעת באיכות החיים ומקצרת אותם. גם אם אפשר למצוא בה נקודות אור הרי שברובה היא שלילית לגמרי. ילדים הם לא "שלילי" או "חיובי" והורות איננה שלילית או חיובית. ילדים הם בני אדם. הם מביאים איתם מה שבני אדם מביאים איתם- שמחה, אושר, עצבים, דאגות, צרות, פחדים, יתרונות וחסרונות.

"כשיהיה לך ילד- תביני"/ "מה את מבינה?"

המשפט הזה תמיד מגיע "בילט אין" עם התנשאות שמתובלת בגיחוך פלוס רחמים והוא תמיד מתקבל אצלי בגיחוך פלוס רחמים. אני אכן "לא מבינה" (למען האמת, אני דווקא חושבת שאני מבינה היטב וזו הסיבה שעדיין לא עשיתי ילדים אבל נניח לזה כרגע). אני "לא מבינה". אני גם לא מבינה איך מרגישים כשמזריקים הרואין, כשאומרים לך שנשארו לך חודשיים לחיות, שזוכים פתאום ב-40 מיליון שקלים בבנק, כשמאבדים חבר טוב, כשמטפסים על האוורסט או שזוכים במדליית זהב באולימפיאדה. יש הרבה חוויות חיים שאני לא מבינה או מכירה. הורות היא רק אחת מהן והיא באה בהכרח על חשבון אחרות. ההתנשאות הזו מצחיקה אותי. תמיד נראה לי שבעצם לא מדברים איתי בכלל אלא זה איזשהו ניסיון להצדיק לעצמכן את הבחירה כי כל בחירה, גם כזו מוצלחת שלא מתחרטים עליה, זקוקה לצידוק לפעמים. אז בסדר, תצדיקו כאוות נפשכן. אני בזמן הזה אלך לסרט בסינמטק, סבבה?

אמהות מול רווקות ללא ילדים

אני בזמן הזה אלך לסינמטק, סבבה? צילום: shutterstock

אמא יקרה, החיים שלך לא יותר טובים והקיום שלך לא יותר משמעותי. את כמובן רשאית לספר לעצמך שאת תורמת לעולם כי הבאת לתוכו את הדור הבא, רק קחי בחשבון שאני רשאית לספר לעצמי שגם אני תורמת לעולם כי לא הבאתי את הדור הבא. לא יודעת אם חסכתי מהעולם את מוצא התרופה לסרטן או רוצח סדרתי אבל סביר להניח שלא זה ולא זה.

אז אני מודה לך על החמלה אבל אפשר בהחלט לוותר עליה. בתמורה אני מוכנה לוותר על המבט המרחם והמחבק שאני תוקעת בך כשבן ה-3 שלך נשכב על הרצפה באמצע הקניון וצורח "לאבא! עכשיו!", דיל?

ודבר אחרון שחשוב לי להבהיר, אני לא אל-הורית. סביר להניח שיהיה לי ילד אחד יום אחד וסביר להניח שאני אוהב אותו עד השמש ובחזרה ושחיי ישתנו מן הקצה אל הקצה. מה שלא סביר להניח שאצטרף להיררכייה המטופשת והכה-ישראלית שמציבה את הבחירה באימהות, הורות ומשפחתיות בטופ כל הבחירות שאפשר לעשות ומוחקת כל צורת חיים אחרת. הנני, אור סופר, מתחייבת לזכור שלא כל בני האדם נולדו להיות הורים ושחיים יכולים להיות טובים ממש או גרועים ממש עם ובלי ילדים. בי נשבעתי.

 

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור