ריזוטו מוכן

לפני המון המון שנים, אולי שלש, כשהזמנים היו טובים יותר, שוטטנו לנו באחד הכפרים הנידחים בקרואטיה, שאת שמו אף אחד אינו זוכר. אולי אפילו לא התושבים. זה לא היה כפר של "כאילו". לא היו בו מלכודות תיירים. לא היו בו חנויות של מזכרות. היה זה כפר של אומנים אמיתיים. כאלה שחיים את אומנותם. מייצרים דברים בשם האומנות. רק אניני טעם קונים אותם. לא תיירים רגילים.
בשוטטות שלנו משכה את תשומת ליבי חנות קטנה של שמן זית ופטריות, עם עלמה חסודה שמציעה לאניני הטעם לטעום את שמן הזית הכל כך מיוחד, שמן זית המהול בתערובות שונות ומשונות המעניקות לו טעם מיוחד. "קח את שמן הזית הזה" היא אמרה לי בקריצה שכזו. "היא מתאימה לאחד כמוך, כזה שמבין". והיא נתנה לי לטעום את שמן הזית בטעם כמהין,  שיחד עם לחם דגנים קרואטי מיוחד יצר טעם מורכב, שרק אניני טעם (כמוני) מבינים.

croatian village

שלש שנים עמד לו בקבוק שמן הזית עם הכמהין בצמידות אינטימית עם שמני הזית הישראליים, והאיטלקיים, והספרדיים. כולם מתחלפים להם מדי מספר שבועות. זוכים לטיגון עם פיסות בצלצלים, מתערטלים עם עלי חסה רעננים, נוגעים לא נוגעים בעלי בייבי צעירים (מעל גיל 16). נטבלים ונספגים בחלה של שבת וזולגים להם לתוך פיות המשפחה בעונג שמנוני. רק שמן הזית הקרואטי עומד לו בדד. לא מוציא ולו מילה אחת. ממתין בסבלנות לתורו. לא מתעצבן מכך שכולם עוקפים אותו. הוא קרואטי. לא ישראלי. פעם בשלשה חודשים אנחנו נתקלים בו. חושבים שהפעם יגיע תורו. פותחים את הבקבוק. מריחים את הכמהין. חושבים מה לעזעזל אפשר לעשות עם שמן זית וכמהין, ומחזירים אותו למקומו. כך גם קרה לפני שבוע. בפעם הזו התהפך מזלו של השמן הקרואטי. חייו השתנו מקצה לקצה.

"הוא התקלקל?" שאלה אשתי בקול מפוחד. הרחתי. טעמתי. "מממ..." אמרתי. "אני מעריך שנותרה לו שנה אחת להיות ראוי למאכל אדם".
"אז מה עושים?" שאלה אשתי.
"אולי נזמין חברים לערב גבינות ושמן זית?" הצעתי (זה מה שעשינו כשהבאנו גבינות מסריחות מצרפת שתוקפן פג ולא הי לב לזרוק גבינות יקרות כאלה).
"מה דעתך על ריזוטו פטריות?" שאלה אשתי בהברקה של רגע. ההצעה נשמעה כל כך אטרקטיבית עד שהחלו מיצי קיבה לזרום בעורקיי ואשתי זכתה בנשיקה עסיסית כראוי לאחת שפגע בה לרגע ברק של גאונות.
"תוכל לעשות את הריזוטו כשאתה מכין את קציצות הבטטה המעולות שלך" התחנפה אשתי והזכירה לי שהבטחתי להכין את הקציצות הללו ביום שישי לבקשת הילדים.
"תכיני לי את המתכון. אני יכול לבשל בין 8:00 ל- 10:00. אחר כך יש לי סידורים" אמרתי וחלמתי על הספה בסלון, המוסיקה ממערכת הסטריאו, כוס יין אדום ושוקולד מריר של לינדט עם נגיעות של מלח ים.

ריזוטו

"הוא אוהב ציר ירקות" אמרה לי אשתי.
"מי אוהב?" שאלתי.
"הריזוטו" היא ענתה.
"מה זה ציר ירקות?" שאלתי.
"זה כמו מרק ירקות" היא אמרה. "אבל רק המיץ. ללא הירקות".
"אז מה אפשר לעשות עם הירקות?" שאלתי.
"תעשה קציצות ירק" אמרה אשתי, שמה את התיק על הכתף, ויצאה לה לפדיקור, למניקור, לפילאטיס וליוגה.

יש לו טעם אנין לריזוטו. הוא אוהב ציר ירקות עם דלעת, בטטה, בצל. סלרי, פטרוזיליה ועלי דפנה. גזר. אסור לשכוח גזר. וכרישה. המון כרישה. לא להתבלבל בין פטרוזיליה וכוסברה. אחרת זורקים את הכול. ריזוטו לא אוהב כוסברה. אנין טעם הוא.
שעה שלמה של חיתוך ירקות. לא לשכוח הרבה בטטות לקציצות. מוזיקה של אדל ברקע. אסור לשים שנות ה- 80. ריזוטו אוהב את אדל.

ירקות לציר

התחלתי. הוצאתי את בקבוק השמן הקרואטי. הרחתי אותו בעונג. כמהה נפשי לכמהין. חיממתי מחבת לחום גבוה ושפכתי את השמן באיטיות אל תוכו. בנדיבות. השמן ביעבע והדיף ריח מיוחד של חמיצות מהולה בריח פטריות כמהין שהתפשט ברחבי המטבח. קרעתי את שקית האורז ובהדרגה יצרתי מפל של גרגרים הנופל על תוך המחבת ומתחיל להתערבב בשמן גורמה. הוספתי עוד גרגרים. עירבבתי את האורז עם השמן זמן כפול מהנדרש. שיקלטו הטעמים.
הוספתי יין לבן. ריזוטו אוהב יין לבן. הוא מתבשל בו באיטיות. שותה לשוכרה ונהנה מכל רגע. חצי שעה של רומן מהנה שמאפשר לי במקביל לטחון את הירקות של הציר לכדי מחית דלילה שיחד עם פרורי לחם וביצי חופש הופכים להיות קציצות ירק.

השעה כבר 10:00. הגיע הזמן לציר. הריזוטו אוהב התייחסות. משוגע על מגע פיסי. קצת ציר וקצת ערבוב. אסור שיעמוד במקום אחד. הוא עלול להידבק. שתי מצקות של ציר. ערבוב. עוד שתיים. ערבוב. אחת. ערבוב. עוד ערבוב. הטלפון מצלצל. התעלמתי. ברגעים אינטימיים שכאלה של התרחשות אינטנסיבית הטלפון עלול לחרב את הכול. נתתי לו להתבשל בציר. לבסס את הקשר. לספוג את המיצים.

ריזוטו וציר

השעה 11:00. הסתיים לו השלב הראשון. נברא לו ריזוטו במצב בסיסי. והוא - במקום להיות מרוצה, להיות במצב של מעדן מלכים, הוא לא מוכן להרפות. לא די לו בשמן כמהין, ביין לבן, בציר ירקות מפואר. הוא דורש רוטב. הקפצתי לו פטריות יחד עם גבעולי אספרגוס חלוטים למחצה. הוספתי קצת חמאה וגבינת פטה. ערבבתי את הכל. הוספתי ציר ירקות. סגרתי את מכסה הסיר ונתתי לכל הטוב הזה להתערטל, ליצור מרקם אחיד של ריזוטו מושלם. התיישבתי לשתי דקות. צלצל הטיימר של השעון. הוצאתי את קציצות הירק. התחלתי להכין את קציצות הבטטה המפורסמות.

השעה 13:00. הילדים צעקו שהם רעבים. "ילדים לשולחן!" פקדתי עליהם לאחר שהכנתי שולחן למופת, כי ריזוטו אוהב התייחסות מתאימה. הוא לא מוגש סתם כך לשולחן של חול.
הילדים הביטו בערגה על קציצות הבטטה. "איפה הפירה?" שאלה הבת הגדולה. "אני לא אוהב אורז" אמר הבן. "זה לא אורז" אמרתי. "זה ריזוטו".
"לא טעים האורז הזה" אמרה הבת. "יש לזה טעם של יין.
"טעים מאד" אמרה אשתי. "אבל אין זכר לכמהין".

טעמתי אותו. באיטיות. בחדווה. כפי שראוי לנהוג בריזוטו. חשתי בטעמים של היין, של הגבינה, של ציר הירקות. לא היה זכר לכמהין. ספג הריזוטו את הכמהין, וכדי להכעיס שמר הכל לעצמו, לא שיתף אף לא קמצוץ של טעם. כעסתי עליו. חצי בקבוק של שמן זית קרואטי בזבזתי עליו. ארבע שעות של עבודה, והוא לא מתחשב. לא מחזיר אהבה.
"ילדים" אמרתי. "תאכלו בבקשה קצת אורז. שבוע הבא אני מבטיח פירה. אולי פתיתים. לא יהיה אורז".
"טוב, אבא" אמרה הבת, ולקחה עוד קציצה של בטטה.

בקרו אותי בבלוג - http://diditells.WordPress.com/