אחרי ארבע שנים, בהן חשבתי שהתגברתי על התקופה ההיא, מגיעה דר' אחת ומודיעה לאומה כי תינוקות שאינם יונקים חכמים פחות. היא גם ממליצה להוציא את התחליפים מבית החולים ולחייב נשים להניק. אז אמנם אני לא דר' אבל כאמא במדינה דמוקרטית, אני מבקשת שתשאירי לי את זכות הבחירה ותתני לי קצת קרדיט. ואם יש לך רגע בין ספירת איי-קיו אחת לשנייה, את מוזמנת לקרוא את הסיפור שלי ואולי להבין מה את גורמת.

 

 הבן שלי נולד חודש לפני הזמן. לא פג, בריא, יפה ועם פה קטן קטן שלא יכול היה להכיל את הפטמה הבצקתית של אימו. ההלם שלאחר הלידה, הפחד מהלא נודע, העייפות המתישה, האחריות על השבריריות שיצאה מבטני, היו שם בתחושותי אך נדחקו מהר מאוד למאבק בו לא עמדתי לוותר ? ההנקה. יועצות הנקה מהטובות בארץ הוזמנו תחת כבוד אל מיטתי ואחר כך אל ביתי ונאלצו להודות שצריך לחכות עד שהפה יגדל, עד אז הוא לא יצליח לינוק.

 

הסיפור יכול היה להיגמר כאן. הייתי יכולה לתת בקבוק עם תחליף ולגדל ולגדול עם הילד שלי, עם האופי הרגוע שלי ושלו, עם ההתמקצעות האמהית שמגיעה במהרה, עם האהבה והקשר שצומח. אבל לא כך היה.

 

כי אחרי ההסבר שהוא כרגע לא יכול הגיעה הדחיפה שלא לוותר. ולא רק של היועצות הבאמת מקסימות, גם של כל מי שהניקה והכרתי או כזו שסתם עמדה מאחורי בסופר ולא התביישה לשאול אם אני מניקה ולהטיף לי כמה זה חשוב. כך מצאתי את עצמי מתנצלת בפני כל חבר, איש משפחה, עובר אורח ומסבירה באריכות על הפה הקטן הזה שלא יכול לינוק. וכך גם מצאתי את עצמי שואבת את עצמי לדעת.

 

שכרתי את המכונה הכי חזקה, דאגתי כל שלוש שעות לשאוב למשך חצי שעה. לא עניין אותי כלום, אני אראה לכולם שגם אני יכולה, שגם אני באופנה ובעיקר שאני אמא טובה. כי מאחורי ההרצאות וההטפות, התחושה תמיד הייתה שאני מוותרת לעצמי על חשבונו, שאני לא עושה הכל בשבילו, שאני מחפשת תירוצים ומסבירה הסברים, והכל בראש, כנראה אני לא רוצה מספיק. אומרים שעם הלידה נולדים גם ייסורי המצפון ובמקרה הזה הם נולדו גדולים ושואבים אל תוך מעגל תסכול ועקשנות.

 

לא הפסקתי לנסות, אולי הפה כבר גדל. ובכל פעם שקרבתי אותו אל השד, הוא היה פורץ בבכי היסטרי, שכיווץ לי את הלב, תוך שהשאיבה המאסיבית מכווצת לי את הרחם בכאבי תופת. והמשכתי לשאוב. במקרה הטוב היו יוצאים 20cc, לרוב כמה טיפות אותן נתתי לו בחירוף נפש.

 

כי אחרת שומו שמים, הילד שלי יהיה חולני, לא ידבר, לא יתפתח והכל בגללי כי לא יוצא לי חלב. אחרי חודש, בדיוק ביום שבו הוא היה אמור להיוולד, הלכנו לבדיקה בקופת חולים. הרופאה שמעה שאני לא מניקה ומייד הכניסה אותי לאחות הראשית שהודיעה שאני לא יוצאת מהחדר עד שהוא לא יונק. לידי ישבה עוד אימא טרייה שהניקה והתלוננה שהחלב שלה משפריץ לכל עבר, ואני הסתכלתי בקנאה. ואז הוא הצליח, הוא התחבר וינק. לא היה לו הרבה מה לינוק כי לא היה לי חלב כמעט, אבל הצלחתי. חזרתי הביתה השלמתי לו את הבקבוק שהוא היה צריך כי הטיפות שהוא הצליח לינוק לא באמת סיפקו אותו והחלטתי שאני מוותרת.

 

אני מפסיקה לשאוב את הכלום שיש לי, מפסיקה להכריח אותו להתחבר לציצי, מפסיקה לחכות למפלי חלב שיצאו ממני. כי הוכחתי לעצמי שאני יכולה אבל זה עולה לי בדמים, אני לא רוצה להתעסק כל היום בשאיבות, בתסכול מזה שלא יוצא מספיק והוא צריך השלמה, בהסברים לכל העולם והתור בסופר. ומאותו הרגע הפכתי לאמא שלו. סיימתי להתעסק בפרויקט המעוות הזה וגיליתי תינוק שכל מה שהוא צריך זה שאני אחזיק אותו כמה שיותר על הידיים, אשיר לו, אחייך אליו, כל מה שלא עשיתי קודם כשנאבקתי בבלתי אפשרי.

 

ורק מסעות הצלב של ההנקה לא הפסיקו לרדוף אותי מכל עבר. מבטים מפקפקים, האשמה לא מוסתרת וגלגולי עיניים. "כי אין דבר כזה שאי אפשר...." ו"זה הטבע שלנו..." ו"פספסת את הדבר הכי מדהים" ו"גם אני סבלתי נורא אבל לא ויתרתי..." וכו' וכו'.

 

אני יכולה להגיד שלמדתי לשים קצוץ וללכת אחרי האמת שלי אבל עובדה שלא. כי כשאני קוראת על הד"ר ההיא שרוצה לכפות עלינו את דת ההנקה שלה, בא לי לחבר אותה למשאבה הכי טובה בשוק ושלא יצא לה כלום, חוץ מנקודות איי-קיו. בא לי לצרוח: "תצאו לנו מהציצים".

 

כי מאז פגשתי הרבה אמהות. חברות שהודו לי שנתתי להם את הלגיטימציה להפסיק את הכאב והסבל והדחייה מהתינוק ולהתחיל לאהוב אותו. אמא שהגיעה עם תינוק בתת משקל לבית חולים, למרות שלא הפסיק לינוק, פשוט כי לא היה לה כלום. אמהות שזה פשוט לא מתאים להן אבל אין נפלאות מהן.

יש לי שני בנים בריאים, חכמים ומדהימים שלא ינקו ומחוברים אלי כמו שלא ניתן להסביר בכתב.

 

ואת יודעת מה דוקטור? אני לא ינקתי, אפילו לא שתיתי תמ"ל כי לא היה אז, אלא חלב מורתח. והיום ממרום גילי, אני יכולה להגיד שאני מוותרת בכיף על שמונה נקודות האיי-קיו שאיבדתי (אמנם ילדה מחוננת אבל חסרת שמונה נקודות), בשביל אמא רגועה, אוהבת ומסורה כמו שהייתה לי, שהבינה בחוכמתה שכדי לגדל ילד שטוב לו, גם לאמא צריך להיות טוב.

 

לדף של יעלה בפייסבוק