לבי הפצוע - מרטין דרי

"לבי הפצוע" הוא סיפור של אישה יהודייה, אמא מסורה ורופאה, שלא הצליחה לשרוד. עם העובדה הזאת אנחנו יוצאים למסע החיים המרגשים של לילי שליכטרר. לילי לומדת רפואה ומתאהבת בבחור פרוטסטנטי צעיר, רופא. לילי וארנסט יאן מתחתנים וחיים בעיירה קטנה. לילי כמו נשים רבות זונחת את עיסוקה כרופאה ומגדלת את ילדיה בזמן שהמפלגה הנאצית עולה לשלטון.

 

בתמימות ובאהבה מאמינה לילי שזהותו של בעלה, הארי, תגן עליה ועל ילדיה. אבל ארנסט בוחר לעזוב אותה בלחץ פרנסי העיר והיא מנודה מהבית על ארבעת הילדים הקטנים.

 

הסיפור האמיתי הוא לא בציוני הדרך אותם עוברת לילי עד מותה הקשה באושוויץ. הסיפור האמיתי הוא המכתבים המדהימים והמרגשים עד דמעות, של אמא לילדיה האהובים ולחבריה. הספר עצמו, הוא אסופת המכתבים שנשתמרו כמעט במלואם, משנת 1920.

 

בעצם סיפור המכתבים גם הוא מעניין. בנה הגדול של לילי, שבזמן המלחמה שרת בצבא הגרמני, הופך לעורך דין ומתקדם במפלגה הסוציאליסטית, עד לתפקיד שר המשפטים בממשלת וילי ברנדט.  במותו ב-1998 הוריש לאחיותיו את אוסף המכתבים הגדול שהחליפו ביניהם האם הכלואה וילדיה בשנים 1944-1943. הילדות זכרו את המכתבים אבל לא דיברו עליהן ולא הזכירו כמעט את האם האהובה. ארגז המכתבים, שחיכה בחושך 50 שנה, הציף את הזיכרונות והכאב.

 

מרטין דרי, נכדה של לילי יאן ועורכו הראשי של העיתון "דר שפיגל" ערך ומיין את אסופת המכתבים והמסמכים שנמצאו. הספר מכיל התייחסות למשפחה משנת 1882 עד 1962. אסופת המכתבים מרגשת. לילי מתחילה כאישה צעירה ופמיניסטית. היא פורצת גבולות, לומדת ומעוניינת להגשים את עצמה. היא מחזרת אחרי גבר חלומותיה ומשכנעת את הרב הרפורמי באזורה לאפשר לה להתחתן עם נוצרי.

 

את הכל מקבלת לילי יאן בסלחנות, את בגידות בעלה, התייחסותו אליה והכל בשל האהבה הגדולה לילדים והדאגה להם. מכתביה המאוחרים יותר, לילדיה, מהמחנה מעלים דאגה אין סופית וניסיון לנחם את ילדיה. אליזה, הבת הגדולה, בת ה 14 מטפלת  בשלושת הבנות הקטנות, דואגת מבשלת ומגוננת עליהן בזמן ההפצצות.

קריאה במכתבים האוטנטיים כל כך מעלה השוואה ליומנה של אנה פרנק. "לבי הפצוע" חושף בכנות נדירה את נבכי נפשה של לילי יאן, כאישה אמיתית, פמיניסטית ואמא מסורה.

 

 

 

אל האחות הלא ידועה - ד"ר שרון גבע

ישבנו לדבר, שרון ואני, ודנו בשאלה למה צריך להתייחס לנשים בשואה. בעצם נשים, כמו גברים, מעצם היותם יהודים זכו לאותו יחס. האומנם? נשים, אולי בכל מקום העולם, אבל כאן בהקצנה מכאיבה ולא ניתנת להבנה, התמודדו עם החלטות שונות הקשורות למשפחה ולילדים. הגברים הופרדו פעמים רבות מהנשים ואלו נשארו עם הילדים. ילדים קטנים או גדולים, תינוקות ואפילו בהריון. ההחלטה אם ללכת עם הילדים או לנסות להינצל היא שאלה שאין עליה תשובה, אבל עם שאלות כאלה ואחרות התמודדו נשים.

 

"הלוואי שיוולד לי תינוק מת", אומרת אישה אחת בספרה של שרון גבע ומשאירה כאב שלא ניתן לנחם. להיות אמא מקבל משמעות אחרת בתקופה בה האכזריות והמפלצתיות שולטים. סיפורי אמהות מגנות על ילדים, מתות איתן, חונקות אותן, משאירים אותנו  עם החרדות הכי בסיסיות בהורות, התחושה שיבוא היום ולא נוכל להגן על ילדינו היקרים.

 

להיות אישה בתקופת השואה, גם בלי ילדים, משאירה נשים בהתמודדויות קשות אחרות. נשים אחזו בנשק וניסו להציל ולהבריח. לנשים, לעומת גברים, לא היה סימן הסגר ליהדותן. גברים עברו ברית מילה ואילו נשים נשארו במקום שיכל לנסות לעבור את הגבולות ולעשות תפקידים של הגנה או דאגה למי שנשאר. 

 

הספר, שיוצא כיום במהדורה שניה וזכה בפרס ע"ש מרדכי איש-שלום, של יד בן צבי, הוא אמנם ספר מחקר של חוקרת צעירה. אבל גבע, כעיתונאית לשעבר, נברה בארכיונים והעלתה מסמכים מרתקים וסיפורי נשים שלא משאירים אותנו אדישים. הספר עצמו כתוב מעניין וקולח.

 

 

 

ילדה - אלונה פרנקל

הספרים של אלונה פרנקל פזורים במדפי הספרים שלנו בחדרי הילדים. צבעונים, מצחיקים, אופטימיים. היכולת של אלונה פרנקל להרגיע כל הורה ולתת כלים לכל מצב לא קשורים לחייה הקשים בתור ילדה. אלונה פרנקל עברה את השנים הצעירות בחייה במחבואים שונים, בדלות, קושי ועצב גדול. היא הסתתרה, השתתקה, נאסר עליה להראות, לדרוש ואפילו לבכות.

 

אלונה פרנקל מתארת את ימי ילדותה בתקופת החושך הגדולה של האנושות. תקופה שמשאירה גם אותה בחושך אמיתי, במחבוא , חלק גדול מהזמן רחוק מהוריה. הפגישה איתם במהלך המלחמה גם היא קשה. ממחבוא בכפר למחבוא בעיר, להורים שהיא לא לגמרי זוכרת.

 

בתוך כל העצב הזה אלונה קוראת. היא קוראת איזה ספר אנטומיה מעוות שהיא מוצאת ובעצם כל מה שניתן. היא גם מציירת ומדמיינת, את זה לא לקחו ממנה.

 

הספר נוגע בכנות המדהימה של פרנקל ובאופטימיות הגדולה שהיא מעבירה. חייה הקשים והשלטון הנאצי לא הצליחו לגזול ממנה את כשרונה הגדול ואת האופטימיות שלה ביכולת לראות את העולם. השמש אצל פרנקל זורחת וזו סיבה מספיקה בהחלט לחייך ולחיות.

 

הספר שלה העלה אצלי שאלות לגבי הורות וגידול ילדים. פרנקל  מתארת ילדות חסרת כל ביטחון, תאוריית הצרכים של מסלאו מתמוטטת לגמרי בימי מלחמת העולם השנייה לפרנקל. ועדין היא גדלה להיות אישה רגישה ומעוררת השראה.

 

 

 

היום שאחרי הלילה - אניטה דיאמנט

אניטה דיאמנט, מחברת "האוהל האדום". הספר מתאר את סיפורן של 5 נשים במחנה המעצר עתלית. חמשת הנשים, ניצולות שואה, סוחבות סיפור קשה ועצוב שגם הזמן לא ירפא או ישכיח.

זורה, נערה יהודייה מבריקה, שלא אפשרו לה ללמוד תורה, בשל היותה אישה. טרי, בחורה יחידה שניצלה מכל משפחתה ההולנדית, ליאוני, צרפתייה, שעברה את השואה כאשת תענוגות של גרמנים, שיינדל פרטיזנית שמנסה לא לספר על שעבר אותה ואסתר אימו של יעקב, ילד קטן, שלא נראה שייך אליה.

 

חמשת הנשים האמיצות והפגועות כורתות ברית ביניהן ועוזרות אחת לשנייה לעבור את הסיוטים והפחדים ביום שאחרי. היום שאחרי מגונן, יש להם אוכל, מקום לישון ומקלחת. אבל היום שאחרי לא מאפשר להם לנוח או להירגע. מה שהיה שם לפני רודף.

 

האחווה הנשית והכנות מועברות בצורה מעניינת עד שלרגע אני שוכחת שמדובר על רומן דמיוני שרק מתבסס על אירועים אמתיים: מבצע הפלמ"ח לשחרור המחנה. גם במבצע משתלבות הנשים שמצליחות לברוח ולהגיע לקיבוץ בית אורן.