למען הסדר הטוב ולפני שאני משתלחת בחגיגות הששון והשמחה האמריקאים בחוצות טיים סקוויר, "גראונד זירו" ובערך כל תכנית לייט נייט אפשרית - אני מודיעה על גבי דפים אלו שגם אני חושבת שאוסמה בן לאדן היה איש רע, טרוריסט, רוצח המונים והגיע לו להיתפס, על כך איני קובלת.

 

אישית, הייתי מעדיפה לראותו נתפס לפני עשר שנים בטורה-בורה שבהרי אפגניסטן, כמה חודשים לאחר ה-11 בספטמבר, כאשר למודיעין האמריקאי היתה אינפורמציה על מיקומו ולצערינו פיספסו אותו אי שם בין טרשי עמק הקורנגל בשלהי 2001. אבל נו שויין, אז לקח עשר שנים וכמו שנאמר עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

 

אבל בתוך הכיסוי האמריקאי של תפיסת העריץ - ובסגנון הוליוודי, כהרגלם, גם בדיווחי החדשות בארה"ב, נשכחת שוב השאלה ? מה יקרה מחר? והאם הילולת דיווחי התפיסה באמריקה אינה מתעלמת יתר על המידה מכמה נקודות בסיסיות אשר דורשות התייחסות במיוחד לאור תפיסתו של בן לאדן. נקודות כמו למשל המלחמה הנמשכת עדיין באפגניסטן בה מעורב צבא ארה"ב; כמו המלחמה הבוצית בעירק בה יושבים עדיין חמישים אלף חיילים אמריקאים ובה כל שבוע פיגוע טרור גובה את חייהם של מאות אזרחים.

 

 

 

 

הנסיון האישי שלי

האמריקאים אוהבים סוף טוב בחיים וגם בחדשות, גם אם הוא סוף טוב רק לשבוע. כאן אני מדברת מתוך נסיון אישי שכן במשך אחד העשורים היותר משמעותיים בעידן החדשותי הבינלאומי, החל מן האחד עשר בספטמבר ובתחילתן של מלחמת אפגניסטן ועירק נפלה בחלקי "הזכות" להיות עורכת ומפיקה עבור אחת מרשתות החדשות המובילות בארה"ב, איי. בי. סי ניוז. בזכות אותו תפקיד מצאתי את עצמי בתוך הבור של סדאם חוסיין בדצמבר 2003 בערך כשעתיים לאחר תפיסתו על ידי האמריקאים.

 

גם אז השמחה היתה מרובה וגם אז היתה התעלמות חדשותית מוחלטת מצד התקשורת האמריקאית לגבי היום שלמחרת. חסרה אינפורמציה וחסרה הצגת שאלות מעמיקות לגבי העתיד ותחושותיהם של אנשי אזור המזרח התיכון מול הילולת התפיסה במערב; תחושות אשר אינן תמיד תואמות את האג'נדה האמריקאית ועל פי רוב מייצגות סימן רע לבאות באזורנו המתלהם.

 

 

אבל בכדי למקד את הנושא ולהמחיש את הנקודה, אין כמו סיפור תפיסת סדאם וכיסויו בתקשורת האמריקאית. בתחילת דצמבר 2003 נשלחתי לבגדד לסבב עבודה של שמונה שבועות. המבצע האמריקאי הצבאי בעירק החל כזכור במרץ של אותה שנה. בדצמבר, מבחינת איי. בי. סי ושאר הרשתות האמריקאיות, המלחמה כבר בכלל "נגמרה". הצבא העירקי קרס אחרי שלושה שבועות של לחימה, או יותר נכון, אחרי הפלישה האמריקאית לעירק, כי לחימה לא באמת היתה שם. לעירקים מלכתחילה לא היה סיכוי, ובטח שלא ציוד, להתמודד עם הצבא האמריקאי (מה שאף אחד לא העז להגיד בדיווחי חדשות).

 

הנשיא בוש כבר נחת על נושאת מטוסים והודיע ש"המשימה הושלמה", לקול תרועות הטייסים והצופים האמריקאים שקנו את הסיפור על ארסנל ההשמדה ההמוני אשר כביכול היה באמתחתו של סדאם ושימש עילה לכל המלחמה. עילה שאנחנו בתקשורת האמריקאית עזרנו למכור.

 

איפה היה אותו מאגר גרעיני אגדי?

שיכורים ממה שנראה אז כניצחון מוחץ, גם אנחנו בתקשורת האמריקאית עוד לא ממש התחלנו לשאול שאלות. עם זאת כבר הורגשה באויר מידה מסוימת של אי נוחות, שנבעה מן העובדה שאף אחת מהדיויזיות האמריקאיות שהתמקמו ככובשות ברחבי מסופוטמיה לא הצליחה למצוא את אותו מאגר גרעיני אגדי.

 

מהר מאוד בתחילת השהייה שלי בעירק ב-2003 היה ברור שהמלחמה ה"מוצלחת" לא הולכת כל כך טוב. תחנות משטרה מקומיות ובתי קפה התחילו להתפוצץ על בסיס יומי ברחבי עירק, והיה ברור שהעם העירקי לא כל כך מבסוט מחיילים אמריקאים זרים שמסתובבים לו בחצר האחורית ואומרים לו מה לעשות. אבל באמריקה כולם היו משוכנעים שהעירקים אסירי תודה ובמערכות התקשורת רצו להאמין שמבצע "לשחרר את עירק" הוא הצלחה עצומה.

 

בבוקר קר בסוף דצמבר 2003 נשלחתי עם כתב, איש בטחון פרטי (כי כבר אי אפשר היה להסתובב בלי אחד) וצוות צילום לצלם כתבה על העליה בתמיכה השיעית על גבול עירק איראן. רצה הגורל והעיר תיכרית, בה נמצא סדאם מתחבא באותו יום היא במרחק חצי שעה מאותו הגבול. כאשר יצאה ההודעה שסדאם נתפס דהרנו לכיוון תיכרית כמו מטורפים.

 

בין הפיגועים שכבר התחילו ברחבי המדינה ולא עיניינו כל כך את התקשורת האמריקאית, לבין הנשק להשמדה המונית שלא היה בנמצא ועל כן גם הוא לא עניין אף אחד ? הדבר היחיד שעניין את כ-ו-ל-ם בתקשורת עם תום המבצע הצבאי בעירק היה: איפה לעזאזל סדאם?

 

כשהגענו כצוות לעיירה קטנה בשם אדאוואר ליד תיכרית, שם התחבא סדאם בבור מתחת לאדמה, כבר עמדה במקום דיויזיה אמריקאית שלמה. חיילים גאים וקולונלים זחוחים עמדו לפני מיקרופונים קטנים של אנשי תקשורת וסיפרו שוב ושוב איך  WE GOT HIM.

 

זו אני, בתמונה משנת 2003 שצולמה ע"י איש האבטחה של הצוות שלי ממש ליד מתחם הבור שבו מצאו את סדאם .

 

 

במשך שעות הדיווח הראשונות עבדנו כצוות טלויזיה על שידורים חיים מתוך הבור בו נמצא עריץ השעה דאז. סיפרנו לקהל האמריקאי את כל הפרטים הסקסיים: סדאם נמצא בבור, באמתחתו היה איי קיי 47, 750 אלף דולר וכמה חפיסות שוקולד (שאף אחת מהן, יש לציין, לא היתה נשק כימי). אכן דיווחים סקסיים כי מי לא אוהב לשמוע פרטי מבצע צבאי אמיתי שנשמע כמו הסרט הרביעי בסדרה "משימה בלתי אפשרית".

 

בשלב מסוים יצאתי עם הצלם לתוך העיר תיכרית כדי לנסות לשמוע מה העירקים, בני תיכרית עצמם, חושבים על המבצע. במרכז העיר מצאנו קבוצת גברים, חלקם צעירים ואחרים מבוגרים ושאלנו אותם מה תחושתם לגבי תפיסת סדאם. התגובות היו זהות: "יום עצוב יום עצוב ? כמו כלב הם מתנהגים אליו...". המשכנו לחקור האם הם לא שמחים שאותו שליט אשר היה דיקטטור, נתפס. איש  כבן ארבעים נתן את התגובה אשר האירה את עינינו על הקרקע יותר מכל:

"לא זו הנקודה..מתי יבינו הכובשים? אני איש תיכרית. לא אהבתי את סדאם אבל הוא היה הבעיה שלנו. תביני אני גם שונא את בוש כמו ששנאתי את סדאם. למה הם לא נתנו לנו להוריד אותו בעצמנו או לפחות לנסות? אני לא רוצה פה חיילים אמריקאים, תראי מה הם עשו מסעודיה!".

 

שלטון מקומי על כרעי תרנגולת

מעט מאוד מאותה התגובה נכנס לדיווחינו באותו יום עבור מהדורת הערב בארה"ב וזאת למרות שהיא היתה חלק חשוב אם לא אינטגרלי ביותר מהסיפור אשר רק התחיל ונמשך עד היום. אז בעירק הכתבות התעסקו במשך שבועות אך ורק בהצלחה הגדולה של תפיסת האיש הרע.

 

יותר משמונה שנים אחרי תפיסת סדאם עירק היא מדינה מדממת, תחת שלטון מקומי שעומד על כרעי תרנגולת וסביר להניח שלא ישרוד אם הצבא האמריקאי, אשר עדיין נמצא שם, יעזוב. למעשה יש לשער שאם הצבא האמריקאי אשר כבר נתפס לחלוטין ככובש יעזוב את עירק כיום היא תישאב לתוך אירן שכן רוב האוכלוסיה העירקית כרגע נוטה לכיוון השיעי והאנטי-אמריקאי.

 

נכון, מקרה סדאם ומקרה בן לאדן אינם זהים. כל עריץ כבודו הזדוני מונח במקומו בצורה שונה. אבל אם נחזור לדיווחי החדשות האמריקאים בשבוע האחרון אשר בכולם כמעט המכנה המשותף מסתכם באותו משפט: MISSION ACCOMPLISHED, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו כאזרחי העולם ובעיקר המזרח התיכון איזו משימה הושלמה חוץ מתפיסתו? כי הזמן לשאול את השאלה הזו הוא דווקא היום.

 

הרי שתי מלחמות שהתחילו לפני כעשור בעירק ואפגניסטן רחוקות מלהסתיים, הן מלכודות מוות לצבא ארה"ב ולעולם המערבי והפכו למלכודות בוץ שאי אפשר לצאת מהן כרגע; שכן הן כבר ייצרו ראשי נחש חדשים של קבוצות טרור קיימות ופעילות.

 

 

אז כן, תפיסתו של בן לאדן היא הישג, אין ספק - אך הסיפור והמלחמות אותן הוא החל רחוקים מאוד מלהסתיים. את זאת אל לכולנו לשכוח ובעיקר על התקשורת האמריקאית עכשיו להמשיך לדווח בצורה קבועה ולעומק את גודל הסיפור הקיים ? לא רק כסוף טוב של סרט הוליוודי רע.

 

 

ספרה הראשון  של יעל לביא "מפיקת מלחמות" יצא לאחרונה בהוצאת  "ידיעות ספרים".

 

 

עוד ב-OnLife:

 

אוסמה בן לאדן מת - את מי נשנא עכשיו?

צופית גרנט על הניצול המיני בילדותה: "פשוט אהבו אותי בגיל הלא נכון"

בין 5 הנשים שעשו את השבוע: העיתונאית שהותקפה מינית כשסיקרה את המהומות במצרים