"לא ניכנע לדרישות הרופאים",  "אסור שניכנע לכוחות השוק עלינו לשמור על גובה המדד", "ארצות הברית דורשת שניכנע ללחצי הפלסטינאים, ואנחנו לא נעשה זאת"... שלושה ציטוטים אקראיים אלה, נאמרו ביום אחד, בשעה אחת, בתחנת רדיו אחת. ועל כן ארשה לעצמי להניח לרגע, שהם מייצגים שיח בולט ודומיננטי בחברה הישראלית.

התעמקות בשיח זה, תעלה אבחנה ברורה על נקודת המבט דרכה המחזיק בה צופה אל החיים. נקודת המבט הזו, אומרת -  בחיים הכול הוא מלחמה, או מאבק או קונפליקט בהם צריך וראוי לנצח. אם לא ניצחנו, זה אומר שנכנענו, ולהיכנע- משמע להפסיד'. בווזזזזזז!

 

המושג "כניעה", מחזיר אותי למשחקי ילדות. היינו שואלים אז אתה נכנע? והמוטל דומם על הגב, היה מהנהן ונשאר מושפל, או מסרב  וצועק "על החיים ועל המוות" ומנסה להתקיף מחדש. (המתואר מתייחס לנשים וגברים. בעצם לא ממש. מי שרוצה להיכלל מוזמנת, אבל המתואר מאפיין שיח זכרי)

בעוקבי אחר ההיגיון הילדי- אני מקישה שלהיכנע משמעו "אם אני מוותר על החיים, זה אומר שהסכמתי למות, אם הסכמתי למות, סימן שאני חלש, ואם אני חלש אני ראוי לבוז". משוואה זו נוצקה לתצורה הסופית שלה בעזרת זיכרון לאומי מעצב ימי שואה ותקומה, שנערמו זה על גבי זה ונצרו בחובם את  המסר הברור: לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח, או נתנהל כעדר נרפה וחדל אישים, כי עכשיו אנחנו "עם חזק המגן על כבודו" .

 

 

אני לא פראייר, אני גבר !

 

השילוב בין היסטוריה שעיצבה כאן נרטיב גברי וחסר רחמים הנלחם על חייו ומגן עליהם מפני השמדה, לבין ייצוג גברי של "זכר" מאצ'ואיסטי שרואה את העולם כשדה של יחסי כוח והיררכיות, יצרו תפיסה תרבותית לוחמנית מיליטריסטית שלא מרשה לנו "לצאת פראייר". פראייר, זו מילה שמקבילה ל"יפה נפש" ומייצגת גישה של פשרה, ויתור. ועל כן, הראו לי "גבר" שמעז להיכנע! (שהרי באחת, יהפוך להיות חננה , אישה, או הומו רחמנא ליצלן)

 

גבר גיבור לא ייתן לאף אחד לנצח אותו (ולחדור לו לטריטוריה למשל- אפשר להפליג עם הדימוי לכיוונים שונים) ועל כן,  הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתבונן על המציאות, או על החיים, כעל שדה של אפשרויות שונות שניתן לנהל איתן סוגים שונים של משא ומתן, ולשתף פעולה מתוך ויתור או פשרה (כי זוהי מהותו של שיתוף פעולה).  

 

גם אם התרבות תציג דוגמאות של משא ומתן המבוסס על תפיסת win win, במקום משחק סכום אפס (שבו יש מי שמנצח ומי שנכנע, ועל כן מפסיד) גם אם המחקרים יראו שיש יותר סיכוי לא רק לשרוד אלא לחיות נכון, ושגישה של שיתוף פעולה, רק מעידה על חוזק, כוח ויכולת גמישות והסתגלות. גם אם נציג מהניסיון המצטבר, שבעולם המשחק והאפשרויות הכלכליות-חברתיות עדיף לשתף פעולה, במקום להתבונן על העולם מתוך חוויה של "או או".

 

להתפשר? זה לחלשים, למושפלים, לנשים.

גם אז, עדיין, לא נוכל בשיח הישראלי, להרחיב מספיק את המנעד כך שיכלול את האפשרות האחרת. כי השיח הדומיננטי בישראל, עודנו משוקע בעולם בינארי. ומנקודת המבט של מי שחי בעולם של מנצחים ומפסידים - גישה של פשרה, נקשרת עם דימוי "נשי". במקרה אחד, או של חנונים נרפים במקרה אחר. בכל מצב מדובר בשיח "אחר", ולכן נחות, פחות ראוי ומודר (ומרגע שליברמן הפך לשר החוץ, מסולק מסל האפשרויות, כליל).

 

ולמה? כי שיח כזה, זה מרמז על חולשה השפלה וכן, כן. על כניעה. ואם כניעה משמעה הפסד על פי תמונת העולם הרווחת, אז מה נראה לכם, שאני אהיה פראייר ואוותר על החיים שלי.

 

מנקודת מבט זו, קל להבין מדוע כל כך הרבה ישראלים (וכן, גם כמה רפובליקאים) רואים עכשיו בביבי גיבור. כזה שלא נכנע לא לאמריקאים לא לאובמה ודרישותיו ההגיוניות, לא לשיח מוסרי, לא למסר ההיסטורי שמלמד אותנו שכדאי להתפשר כאשר אנחנו עוד חזקים מספיק לעשות זאת, ובעיקר לא נכנע לדרישות הפלסטינאיות. לחדור אלינו לטריטוריות, עם הרעיון ההזוי הזה שלהם להזקיף בספטמבר את ראשם הלאומי.

 

כי מימד נוסף חודר כאן לתוך המשוואה - גיבור משמעו גבר משמע חודר ולא נחדר. וביבי בהיותו עומד על שלו, ולא נכנע, הוא שומר היטב על הטריטוריה, אך בעיקר על זקפתנו הלאומית.