אנשי הפונץ' והבננה, התאחדו !

מיליארד ושלוש מאות אלף שקלים בשנה (נכון לשנת 2009), זהו היקף המכירות של שוק השלגונים והגלידות בישראל.

השוק זה כולל צריכה ביתית, גלידריות וצריכת אימפאלס (ככה חברות הגלידה קוראות לקניה שלכם, כשאתם הולכים לקיוסק או למכולת לקנות ארטיק לילד כי כבר אין מה לעשות בגן השעשועים, או שאתם מתנפלים על הגזלן, כי נגמרו לכם המים באמצע המסלול בנחל חרשופית-עליון).

 

 

אני רוצה להחזיר אתכם בזמן, שלושים שנה אחורה, גיב אור טייק.

השנה היא 1980 (אלה שלחצו על הכפתור המוגזם במכונת הזמן והגיעו לשנת 1975 יכולים להישאר גם שם. גם השנה הזו תואמת את התוכן), העונה: קיץ, המרחב האווירי: נקי יחסית, הלחות: גבוהה אך נסבלת.

אנחנו ניגשים לקיוסק עם חמש לירות (מי שהגיע בטעות עם המכונה לשנת  1985-6 והלאה, ניגש כבר עם שקל וחצי) ורוצים לקנות ארטיק. או גלידה, או טילון.

 

אצל האיש בקיוסק (שקוראים לו דוד, יוסי או איציק, וכולנו מכירים אותו, כי יש לו גם אוטו שמנגן – טוב, זה אינטרנט, אבל אתם מכירים את הניגון של האוטו גלידה) יש ארבעה דברים שאפשר לקנות: ארטיק שוקו שוקו, ארטיק שוקו בננה, טילון (וניל עם גביע גלידה) ובמקרה שגדלתם בשכונת יוקרה, היה גם קופיקו. זה לא טעים, אז אני לא יכול להרחיב לגבי הטעם שלו. אה, שכחתי. היתה גם קסאטה.

כמובן שהיו ארטיקרחים, בעיקר משמש ולימון ואולי אננס לבן.

מה היה לנו רע, מה? לאלה שקנו שוקו שוקו הארטיק נזל שוקולד על הבגדים בצבע חום. גם לנו, אנשי השוקו בננה, הוא נזל מעורב חום עם צהוב. לטילון נזל פחות – אבל הם מעולם לא הצליחו לגמור אותו (תראו לי ילד בכיתה ד' שיכול לגמור את זה). הקסאטה, ברוח התקופה,  נאכלה קודם מהוניל ואז מהצד של השוקולד, והקופיקו, כאמור, אין לי דאטה על זה.

 

 

 

ואז התברר שמדיניות הייצוב הממשלתית אכן עובדת (חלקית) , ולאנשים פתאום נהיה קצת כסף, אז הגיעו הגלידות הביתה. פונץ' בננה ושוקולד וניל. זה מה שהיה. אם הלכנו לסופרמרקט וקנינו גלידה (והספקנו להגיע בזמן הביתה לפני שזה נהיה מילקשייק) היתה גלידה בבית. אם לא – היה מילקשייק בדרך. היינו מוציאים, שמים בצלוחית (שוב, לילדים שכונות היוקרה היו גם גביעים מוכנים), ואוכלים. אם היו לנו חמש דקות עד מנגינתה פתיחה של "בית קטן בערבה", היינו מספיקים לשים בצלוחית ואפילו קצת לאכול. אם היינו מתחילים לאכול דקה לפני הפתיחה, הפונץ' בננה היה מחכה לנו בכותרות הסיום בצורת מרק ורוד-צהבהב חמים ומתקתק.

 

 

עכשיו תכוונו את מכונת הזמן לשנת 1994, נגיד.

מי לא הגיע? רגע... נחכה לאחרונים שהם תמיד בסוף

 

הגעתם? אתם בסופרמרקט, יש כמה וכמה סוגים של גלידות במקפיא. יש וניל אולי בסגנון קצת יותר צהבהב, ויש גם איזה סורבה אחד אולי (פטל, מן הסתם), ויש כמובן שוקו וניל ויש כרגיל פונץ' בננה. יש, הארטיקרח (קרטיב) עדיין איתנו, והתווספו לו עוד כמה טעמים, אפילו האננס הכחול, שהיה נסיון נואל לגוון בצבעים, אבל כידוע לכולנו, המוצר לא שרד, בעיקר מהסיבה שכל מי שאכל אותו - הבריח בחיוכיו את הסובבים ובעיקר ילדים וטף.

כזכור לכם, אז התווספה לחיינו הגלידונית, שהיתה שוס מטורף, כי זה גלידה בקטן, ויודעי הדבר יכולים לספר שאם פתחת חבילת גלידונית, לא היה טעם להחזיר אותה למקרר. היא התחסלה אחרי חמש דקות. יום אחד עוד יעשו על זה מחקרים, כדי לגלות מה היה שם שהצמית אותנו לקופסה ולא נתן לנו לזוז ממנה עד שהרמנו את הדף המפריד בין שכבה א' לשכבה ב'', ועד שלא חיסלנו את 50 הגלידוניות שהיו שם.

 

30 בשכבה אחת, 60 לקופסה. כלום. נגמר תוך שניה

 

מתנצל, קפיצה אחרונה בזמן, השנה היא 2010, אוגוסט 2010.

 

אין חלב יותר בסופר, ואין יוגורטים ואין קוטג' ואין גבינות ואין מרגרינה.  

בעצם יש. הם נמצאים אי שם במקרר של החלב, בקצה הסופרמרק, לשם ניגשים הורים לקנות "דני" או יוגורטים. לשם ניגשים גם פנסיונרים שמחפשים שעה את הגבינה הלבנה 3%, שנמצאת מול האף שלהם כל הזמן הזה.

 

לעומת זאת, בכניסה לסופר, עומדים שלושה מקפיאי ענק, מלאים במאות ואלפי סוגי גלידה עם שמות פלצניים ומסובכים, שמחלקות שלמות במכון ויצמן עדיין חוקרות "מה לעזאזל חשבו  ממציאי השם".

*הערה למפרסמים: איכשהו צריך לפתור את הבעיה שאי אפשר לעמוד ליד הקיפאון הזה יותר משתי דקות. אנחנו לא יודעים אם זה עובד לכם שיווקית, כי אנחנו פשוט חוטפים משם משהו והולכים, או שזה דופק לכם את המכירות כי אף אחד לא מעיז להיעצר שם.

 

מדגם אקראי מהמקפיאים:

טראפלס קפוצ'ינו

פיסטוק אגוז

שוקו רום צימוקים

מייפל פקאן

גלידת טופי קראנץ

סורבה אפרסק פסיפלורה

גלידת עוגת טירמיסו

גלידה שוקולד משובח (כך במקור. פרשנות = כל השאר זבל)

גלידת פיש פוד לילדים (זה בצורת דג. לא יודע, איכשהו זה נשמע כמו גלידה לראש השנה, עם חזרת ליד)

גלידת בננה אגוזים

גלידת צ'אנקי מאנקי

גלידת צ'רי גרסיה

שטרודל קרמל וקינמון

וניל מקדמיה

ועוד היד נטויה. (זה לא שם של גלידה, זה ביטוי בעברית נפוצה).

 

 

אני אפילו לא מתכוון לפרט אודות השלגונים והארטיקים שיש לילדים (ולמבוגרים). והנה אני מיד מפרט:

 

אקסטרים טופ (2 ₪ למי שיודע מה יש בפנים)

מייפל פאדג'

מגנום חוף השנהב (נשבע באמא שלי, יש דבר כזה)

רמזור (לא מספיק שטוחנים להם בראש שמאלה ימינה ושוב שמאלה, לא לדבר עם זרים  - הם גם צריכים לאכול את התעמולה הזאת?).

 

יש גם אסקימו בטעמים שונים (חכו שיגיע היום והם ישאלו מה זה אסקימו. נראה אתכם יוצאים מזה)

נוקאאוט

חמשושים (דווקא את זה כן כדאי שתסבירו להם, ובעיקר - איך נהיים ג'ובניקים בצבא)

קפצוץ

פירולו

חמוץ לי (יגאל בשן תיכף תובע אותם, וגם חבורת "לול" ותיקי דיין)

כדורגל וכדורסל (שזה הגיוני)

מסטיגם

בובספוג (חכו תראו איך החולצה של הילד תהיה ספוגה אחרי 5 דקות)

מפלצת ענבים (וזה וואחד מפלצת, זה הטילון של פעם. אף ילד לא גומר את זה)

ועוד כהנה וכהנה צבעוניים. (כהנה, כאמור, זה גם ביטוי בעברית. לא קרטיב).

 

 

 

 

 

אז מה אני רוצה להגיד:

אני עצוב. עצוב על זה שגדל כאן דור שמשופע בצבעים וריחות וצורות, ובעיקר בשמות מאוד מוזרים לגלידה.

אני מצר על ילדותם הפגומה של ילדי ישראל, שמרוב מבחר, לא מצליחים לפתח טעם אישי משלהם בגלידה.

והכי כואב לי, זה שהם נולדו לעולם של שפע, ולא יודעים מצוקה מהי. מצוקה היא להיות במשך שנים נשוא הבדיחות של השכונה, המוקצה, שרק הוא מעדיף גלידה אחת חריגה, כשכולם חוגגים על השוקו וניל שלהם, ומרגישים בחבר'ה.

 

אני מודה ומתוודה מעל במה זו - אני אוהב גלידה אחת בלבד. זוהי הגלידה של חיי. לא וניל אנמי ולא שוקולד אגרסיבי, ולא תות פרלינים איכותי, ולא שרבט צימוקים ואנונה, ולא גלידת נפוליאון תלת שכבתית עם רום אפרסק ואניצי שוקולד מצופים פנינים שחורות.

 

 

אני אוהב פונץ' בננה.

כזאת ורודה צהובה. שבאה בקופסה. כשבהתחלה הצהוב והוורוד מתביישים האחד מהשניה, ונשארים כל אחד בצד שלו. וכל פעם שאני לוקח קצת לצלוחית, הם קצת מתקרבים. ואני לא יודע מה קורה במקפיא כשאני לא מסתכל, אבל בפעם הבאה שאני פותח את הקופסה, הם כבר שקועים בשיחה ערה, ואחרי עוד כמה פעמים, הם כבר ביחד. הומוגניים. הוורוד בתוך הצהוב ולהיפך, ולפעמים נדמה לי שאני מפריע, אז אני סוגר ונותן להם להנות עוד קצת.

 

אז לכל חובבי הגלידה האחרים – מתנצל, זה הבלוג שלי ואני אתעקש על זכותי למחות. ולכל אחיי חובבי הפונץ' בננה – הבה נתאחד, נמגר את שלטון הגלידו-נאצים, נחזור לבסיס, לילדות, לתום, ולא נסכים לעולם להיכנע, להתבייש, להתנצל על היותנו אנשים ורודים צהובים, אמנם קצת חריגים, אבל גאים!