ימי התום: חנוכה 1975, אני בגיל של אפרוחית היום ואת, מציצה, מאחור...
ארבע שנים אני מייחלת שתדברי אלי בחלום. ארבע שנים, מאז שהלכת. ואת...שותקת.
כל כך הייתי רוצה שתדברי אלי פעם אחת. שתאמרי שהכל בסדר, שזה עבר, שכבר לא כואב כלום, שכן-עשיתי כל מה שיכולתי ושאת אוהבת נורא, גם מ”שם”. אבל את, שותקת.
פעמים רבות הלכתי לישון כשאני מזמנת אותך אלי בחלום, וכלום. הופעת לי בחלומות אולי ארבע פעמים מאז לכתך ובכל פעם-שותקת.
יש פעמים שבהם אני מרגישה כאילו זה קרה רק אתמול ופעמים בהן אני מרגישה שזה קרה בגלגול אחר, רחוק מכאן. והכאב כמו נדחק לעיתים לשולי המחשבות ומתקהה, ויושב לו לבד, בצידו האחורי של הראש, עד שלפעמים נדמה כמעט שאין לו קיום יותר. או אז הוא מבליח במלוא העוז תוך שבריר של שניה מרושעת למראה דמות דומה, בת קול, ריח, סיטואציה.
וכשהוא שם, כאילו לא נעלם מעולם והזמן כמו עמד מלכת. והוא מפלח את הקרביים בייסורים שאין להם סוף ומאיים לשבור את בית הצלעות מעוצמת החוסר, ועולה במעלה הסרעפת דרך הלב המתכווץ ועד לרקות הפועמות בטירוף עד שלפעמים בא לי לצרוח כמו חיה פצועה כדי לנקז אותו. והדמעות מסמאות לרגע את עיניי והגוש מאיים לחנוק את הגרון, ואני משתנקת, כדי שאף אחד לא יראה אותי בוכה. אף אחד!
ואז הכל חוזר אלי שוב בבהירות - הריח של המחלקה, דברי הרופאים, הלילות והימים לצד מיטתך, ההתנדנדות הבלתי נסבלת בין תקווה לייאוש. את הרגעים בהם ידעתי שאת שם איתנו, אפילו שלא יכולת לדבר ולהגיב - בלחיצת היד, בבכי האילם שלך כשכאב, בעיניים שדיברו כשהיו פקוחות.
בזכרון שלי של הריטואל הקבוע, בו הייתי מסרקת את שיערך שנשר אט-אט אל הכרית, מורחת את הגוף בקרם נגד פצעי הלחץ, שמה וזלין על השפתיים שלא תיסדקנה ממכונת ההנשמה, מניחה לך לק על ציפורני כפות הידיים שנשארו יפות גם אחרי שנשמת את נשימתך האחרונה. עומדת שעות ליד מיטתך ועושה לך דמיון מודרך על איך “הנה, הנה-המצב כבר משתפר ותיכף נעזוב את המקום הארור הזה”.
ובמין הלקאה סיזיפית שכזו המחשבות נושאות אותי בכל פעם אל הימים האחרונים שלך, אלה שבהם כבר היה ברור שאפסה התקווה ומערכות הגוף החלו לכבות את עצמן זו אחר זו, ומאחורי העיניים הכחולות שלך שהיו עצומות למחצה כבר לא היית יותר. ובמיוחד לרגע ההוא, האחד והיחיד והבודד במשך כל החודשיים הארוכים הללו, שבו נשברתי אל מול המיטה שלך, לבד, ובכיתי בפעם הראשונה מולך כמו ילדה אבודה, והתחננתי בפניך שלא תעזבי אותי.
אבל את, שתקת. כי כבר לא היית שם יותר, ואני ידעתי באותו יום שהלכת ממני. ואני שוב, לבד.
ואז החלה הציפיה, הציפיה למוות שיבוא כבר ושיגאל אותך מהכאב הזה, משטפי הדם בכל הגוף, מהמכונה שעזרה לך לנשום, מלחץ הדם שהיה כבר כה נמוך עד כי אי אפשר היה למדוד אותו יותר, מהצינה שהשתלטה על הגוף ובישרה שכוחותייך כלים. אבל את סירבת לוותר, נאבקת כל רגע, כל שניה, כל דקה. “אני לא מתכוונת למות כל כך מהר" כתבת לנו בכתב רועד מכעס חודש לפני כן על הלוח המחיק שהבאנו לך לטיפול נמרץ, ואנחנו צחקנו. לו רק ידענו שחודש אחרי זה כבר לא תהיי איתנו. אותו כתב היד המוכר והמעוגל הזה שהיכה בי בממשותו לפני כשבוע, כשתלמידה אהובה שלך משכבר הימים שלחה לי מילות פרידה שרשמת לה בספר הזכרונות מביה”ס היסודי.
הכתב עדיין חי, כאילו נכתב היום...
והיום ההוא, אותו יום נורא, שדווקא בו קרסתי. לא הייתי מסוגלת לקום באותו הבוקר. ההריון, המשמרות בביה"ח והעייפות הכריעו אותי ובקשתי להשאר לנמנם עוד קצת בבית, לאגור כוחות. והחלום. החלום ההוא בשעת הצהריים שהעיר אותי נים-לא-נים. החלום של היד הנעלמת והזדונית שמנתקת אותך מהמכשירים וההתעוררות המיוזעת אל תוך המציאות הדביקה שזה "רק חלום”.
וכך, עדיין מתוך שרעפי החלום שמעתי את צלצול הטלפון ואת אבא ממלמל בבכי:”אמא הלכה. אמא איננה...”. וההתעוררות. ההתעוררות אל תוך בלבול וכעס, ועוד בלבול. איפה אני בכלל ומה חלום ומה מציאות?
והכעס הזה. הכעס על עצמי שהרשתי לי להתפנק ככה, שדווקא אז לא הייתי שם לאחוז בידך ולומר לך שזה בסדר, שאני לידך, שלא אעזוב אותך לעולם-כמו שתמיד הייתי לוחשת לך כשהרגשתי שאת חשה שאנחנו מרימים ידיים. דווקא אז החלטת ללכת ממני. דווקא אז. כמה כעסתי על עצמי. ועליך. כעסתי עליך שלא חיכית לי שאבוא.
וכמו תמיד, כשאני מסתכלת על אפרוחית הקטנה, תיכף בת ארבע, שמעולם לא זכית להכיר, אני נזכרת בך. ויש רגעים בהם הכל מתבלבל לי. היא פתאום הופכת להיות אני הקטנה, ואני הגדולה-זו את. ואני מרגישה לעיתים איך אני מתבוננת בה בעיניים שלך וצפים בי חלקי משפטים שהיית אומרת עלי כילדה שמתקיימים גם בה באורח פלא שכזה. והלב נצבט בכל פעם למחשבה הבלתי מתקבלת על הדעת הזו ששתיכן מעולם לא נפגשתן. שהמוות שלך והלידה שלה נקשרו לנצח במין קשר מיתי שאותו לעולם לא אבין. מין עסקת חליפין שכזו. וותרי על אמא - קבלי ילדה; אי אפשר שתיהן ביחד.
זו מול זו-מיהי מי? אפרוחית מימין ואנוכי משמאל
ובכל שנה כשמריחים את ראש השנה באוויר, אני נזכרת בימים הנוראים שלנו באותה השנה. בדיוק בתקופה שבין יום כיפור לסוכות, ברגע ההוא שבו חדלת מלהיות יותר. אלה הימים הנוראיים שלי, בכל שנה מחדש. לא צום ולא תענית יתזכרו לי אותם. רק את, אמא. את זכרון התחדשות השנה שמונה את הריחוק שלך ממני שנות אור כעת, את ניחוח עוגת הדבש שהבטחת לאפות לי ולא הספקת, את הבית שעומד לעיתים בשתיקתו. ממש כמוך.
סה"כ תגובות: 10
פרסום תגובה חדשה
תגובות
מורה גדולה, מחייכת, כזאת שאני מאחלת לילדיי, כזאת שתמיד שמחתי לפגוש גם שנים אחרי סיום בית הספר. יעלי, תיהני מהאפרוחית היפה שבאמת כל-כך דומה לך.
ללא תוכן
ללא תוכן
ללא תוכן
ללא תוכן
וואו. ווואו. מרגש. יפהייפה. עד דמעות. מחזקת אותך
ללא תוכן
ללא תוכן
יעל, כמה עצוב היה לקרוא את מה שכתבת וכמה עצוב לאבד את היקר לנו מכל.
אובדן של יקיר לנו משאיר כאב חסר אונים וחסר מרפא.
הרצון שלך להאחז בחלום בו אימך תופיע הוא כל כך מובן, אך למה היקרים שאיבדנו
ממעטים לבוא?
מה שכתבת שלא היית שם בדיוק ברגע ההוא, אני בטוחה שאת יודעת שכך זה היה צריך לקרוא,
אחרי מחשבה רבה על זה.
כל אחד והאמונה שלו, אך התפילה הקטנה שלי , שתיהיה נשמתה של אמך עדן.
אמן.
החיים כאלה בלתי צפויים. יש בם הכל וכל אחד חווה הכל בדרך כלשהי במהלך
חייו.
קיבלת מתנה ניפלאה , האפרוחית שלך. ותחושתי מדברייך שאת ואמך כמעין מגדלות
את המתנה הנפלאה הזו יחד.
תנחומי מין השמיים ושלא תדעי עוד צער. את ילדה חזקה ובטח יש עליך שמירה חזקה מלמעלה.
ללא תוכן
ואני לא אחד שחוסך.
שלא תדעי עוד צער. שתדעי רק שמחה ואושר.