אתגר החנייה בתל אביב

מצב החניה בעיר מוציא מן הדעת. אני לא מאשימה את כל מי שלא גר בתל אביב ואף פעם לא בא לבקר. כדי לאתר חניה בכחול- לבן, יש להתכונן נפשית לחיפוש מייאש ומומלץ למלא דלק לפני. ברי המזל שימצאו, צריכים להכין סנדביצ'ים לדרך ממקום החניה עד ליעד.

כדי לחנות בחניון צריך מיני- משכנתא. שעת חניה עולה כאילו שהשומר מהבודקה מסדר את האוטו בזמן שהוא חונה, ומשאיר לך שוקולד-מנטה על ההגה.  

כשעברתי לתל אביב חשבתי שחנייה משותפת תחת הבניין תפתור את מצוקת החיפוש. כשמבוגרים הנחשבים כשירים לנהיגה, מתבקשים לחלוק חניה, מסתבר שהם יריבו מהר בהרבה מילדים המתבקשים לחלוק צעצוע. טוב שזה לא מקובל חברתית למשוך בשיערו של היריב, אחרי גיל חמש, אחרת לא היו נשארות לי שערות בראש.

לא משנה מתי הגעתי, נאלצתי לחסום את כל השכנים בחנייה. כבר בשעה 07:01 הייתה השכנה עם כל החתולות מפרגנת לי את נעימת האינטרקום. החסמת וגם ישנת?

אצבעה הכבדה על זמזם האינטרקום שלי, יכולה להצביע על חוסר שליטה באזורים פריפריאליים. נאלצתי לקום להזיז את האוטו, ולשמוע שוב את נאום "ככה לא מתנהגים בבית משותף", מהגברת שמרצפת את חדר המדרגות בעצמות וכלי מים.

למרות כל רגעי השכנות היפה, הסלים דרמטית הצורך להפסיק לחלוק דירה עם אחותי, בנקודה בה תכננתי לרצוח אותה. אז מצאתי דירה בלי אחותי ובלי חניה, ויצאתי למסע להשגת תו חניה.

מה בסך הכול מבקשת עיריית תל אביב? שהארנונה תהיה על שמי?! על הדרך, אם אוכל לוודא את הסדרת החוב של הדייר הקודם, זה יהיה נהדר. אם לא, הם יראו בחובו חובי, גם נהדר מבחינתם.

צריך גם ששמי יהיה רשום ברשיון הרכב. רכב של אמא זה לא מספיק קרוב, עוד "יד" ברשיון היא ירידת ערך קטנה לעומת התו הנכסף.

ולבסוף, העירייה רק מבקשת העתק, בו תוכל לבחון את ההתקשרות החוזית שלי עם בעל הדירה. מי חושב על זוטות דוגמת הזכות לפרטיות, לאור סוגיות הרות גורל כמו תו חנייה.

אחרי השגת המדבקה, הסתבר שהחניון הקרוב לביתך ממש לא קרוב לביתי.

מדיניות חיפוש החניה תלויה בשעה ובתנאי השטח. חזירות- חניות משתלמת רק לעיתים נדירות.

כבר מהרמזור האחרון לפני הבית, אני מתחילה לשנוא את מי שנוהג ברכב שלפני ולקלל את כל מי שבדיוק חנה. הארורים מכל הם האנשים שעומדים ליד הרכב אבל "עוד לא יוצאים", מבחינתי הם צריכים לצום בכל יום כיפור פעמיים. בהזדמנות זו אני קוראת לכל האבות— אנא תרגלו קשירת הילד למושב. הגלות הייתה יותר מהר, פנו כבר את החנייה!

אני חוזרת מקניות, מתכננת סחיבת מקסימום שקיות במינימום נגלות, מבזבזת רגעים נדירים מהשנים שעור הפנים שלי עוד מתוח, בסיבובי חיפוש חניה. עם העור המתוח והשלפוחית הרגיזה, אני נתקעת לחצי שעה, מאחורי בלונדינית (כמובן) שנותנת ביצוע ייחודי של דרייב- רברס, על שלושה פסי מדרכה. כישורי החנייה שלה לא היו מאפשרים לה לחנות גם על שבעה פסים, והאיי- קיו הבודד שלה כנראה כבר התעייף מלהתרכז בנהיגה.

בלית ברירה אני מאלתרת חנייה על הסיבוב באדום- לבן, האוטו מאונך לשאר המכוניות החונות, חוסם את המדרכה לחלוטין ובולט לתוך הכביש. אלגנטי כמו הונדה שחורה בלב מדשאה ביום העצמאות. אני משתדלת להשאיר פתק או תזכורת להזיז את האוטו בזמן, כי הדו"ח כבד מהלם השינה. בדקה לתשע לפנות בוקר, אני מזדרזת כמו שאר טרוטי העיניים, למלחמת חניה נוספת.