"שירות" לקוחות, תורים וזרים שחייבים לדבר איתם

כשיוצאים מהבית, חייבים לקחת בחשבון שיחות בלתי נמנעות עם אנשים שלא בחרנו לתקשר איתם. אפילו למיזנטרופים יש סידורים... אני נכנסת לבנק ומבינה שעד שיגיע תורי, כבר אצטרך זריקות קולגן. בבנק לא נהוג לדבר עם האנשים בתור, וטוב שכך, כדאי לשמור סבלנות לשיחה עם הכספרית, שתמיד תתנהג כאילו בדיוק דרסתי לה את הכלב. מאחר והכסף שלי אצלה- אני מחויבת לבזבז עליה מילים.  

בדואר- לאחר מריבה שגרתית עם מסך המגע המסרב, השומר בועט פתק החוצה מהמכשיר ונותן לי אותו בחיוך. לומר תודה אף פעם לא מתבזבז!. שתי פקידות מאיישות את שבעת האשנבים, תורי בעוד 90 אנשים. אולי אפשר לוותר על 20 ממסכי הפלאזמה בסניף, ולשלם בכסף הזה לעוד פקידה שתבוא לנמנם במזגן? התזזית של אלי ומריאנו מבלבלת גברת זקנה, שמעזה לגשת לאשנב לפני תורה. אני נאלצת להחליף כמה מילים עדינות עם פקידת הדואר, כשהיא מוצאת לנכון לצרוח על הזקנה החביבה- מה אתם הייתם עושים??

גם ברחוב, כשהולכים עם תינוק- או כלב, משום מה זה נותן לאנשים תחושה שלגיטימי לפנות אליך בשאלות והצעות שמתעוררות אצלם. איך קוראים לו? איזה חמוד, בן כמה הוא? אז למה אני יוצאת איתו בחום הזה? נראה שהוא רעב! הצורך לשתף גובר בעיקר אם גם להם יש תינוק- או כלב. הכי מעצבן כשלהם יש תינוק ולי יש כלב. לרוב האימהות נדמה שבזמן שששי יכול לרוץ בגינה, הוא בעצם מעדיף להתעכב עוד כמה רגעים- שהתינוק יתקע לו אצבעות בעיניים רק עוד טיפה.

אפילו בביתי- מבצרי תוקפות אותי סיטואציות בהן אני נאלצת לדבר עם זרים. אני יושבת בבית והטלפון מצלצל. רק הורים ופיקוד העורף מתקשרים לקו של הבית. להפתעתי, זה מעוז ממכון שקר כלשהו והוא עורך סקר טלפוני לגברים. אני מצטערת שאין גבר בבית- באמת, אבל מעוז מתעקש, זה הסקר האחרון שלו ללילה. רק כשהסברתי שגם ששי מצטער שאין גבר בבית ושהוא ממשפחה הרוסה, מעוז הסכים להאמין שאין לי איך לעזור לו. הייתי צריכה ללמוד מאבא שלי, כשהוא עונה לטלפון ושואלים אם רות נמצאת, הוא מיד מסביר שרותי מתה אתמול. בשלוש מילים הוא פוטר את אימא שלי מההכרח לדבר עם מי שלא יודע שרק זרים קוראים לה רות.

מרצוני יזמתי פנייה רק לשירות הלקוחות של תיאטרון הקאמרי- אחרי הכול- אמנות או נמות. שלחתי פקס קורע לב: לנציג היקר שלום, ברשותי 2 כרטיסים להצגה שנבצר ממני להגיע אליה, אני פונה ללב שלך. בזריזות האופיינית למוקדי שירות לקוחות, תוך שבעה שבועות צלצלו בחזרה. מסתמן שכמעט כל מגע עם העולם החיצון, מזמן בזבוז זמן ומילים בסיטואציות מיותרות עם זרים. נציג הקאמרי שחזר אלי הוא כנראה האיש היחיד בישראל, שלא מכיר את שימי ופילוס. איזו ארץ נהדרת.

לבסוף, מובילי מצעד "הזרים המתישים" - אנשי שירות הלקוחות הטלפוני בישראל. מגזר הטרוגני כל כך, ובכל זאת בעלי מכנה משותף גורף כל כך- חוסר הבנה בסיסי של המילה שירות. היו לי מערכות יחסים יותר קצרות מזמן ההמתנה למענה. בתום ההמתנה יש פרס- נציגה מלמלנית שלא מבינה מה אני לא מבינה, ומאיימת שאם לא אתחייב לשנה- אפסיד את ההנחה. הרי אם הייתי רוצה להתחייב הייתי משיגה עם זה בעל, לא 39 שקלים הנחה. ככה זה שיחות עם זרים שחייבים לדבר איתם, כשמילות הקסם "בבקשה" ו"תודה" לא עוזרות, אין מנוס מהחלפתן במילות הקסם "אני" ו"מתנתקת".