ברור לכם שהאזעקה הראשונה בתל-אביב מצאה אותנו לא מוכנים בהחלט למצב. לאחר עשרים שניות תהייה שבהם הבנו שלא מדובר במערכת המיגון נגד פריצות של השכנים, ניסינו להבין מקום מוגן מה הוא, שהסתיים בשתי בנות שנחטפו מהמיטה שלהן ונעטפו, בסגנון אימא טאליבן, בשמיכות על הראש. בשני אבהים שחבקו אותן חזק בעודנו מצטופפים במבואת הדירה ובכלב אחד שהחליט שמדובר ביום הזיכרון ולא הפסיק ליבב גם שהסירנות נדמו, ואז שמענו בום-בום מתפוצץ מעל העיר הלבנה.

 

ברור לכם שבכל אותה מתקפת טילים על העיר, זוג התאומות פשוט המשיכו לישון שינה מתוקה, אחת מהן אפילו הפיקה חיוך חמוד כאילו אומרת: "נחמד הקטע הזה של לישון על הידיים של אבא פלוס אבא, אז מה אם קראתם ב'הלוחשת' שזה לא קטע שצריך לעודד אותו?".

 

רבע שעה אח"כ (בעלי אמר שאפשר לצאת אחרי ארבע דקות, אבל אני הזכרתי לו שעכשיו יש עליו, ועלי, אחריות כפולה) חזרנו אל מול המסך הטלוויזיה והבנות חזרו למיטה. כל קווי הטלפון קרסו ואפילו השדרים נראו מעט מבולבלים. לבסוף הטלפון צלצל.

 

"אתם באים לחיפה?" היה הטלפון הראשון מאח שלי "אימא מאוד דואגת".

 

ברור שדואגת, למה אני לא הייתי מודאג? אפילו הכלב הראה בקשקוש זנב אופייני שהוא ישמח לצאת לטיול לסבא וסבתא בחיפה (או שאולי סתם היה לו פיפי אחרי יום ארוך).

 

"אתם בסדר? הבנות בסדר?" עשרים ומשהו ס.מ.סים נחתו לתוך הסמארט פון שניות אחרי שפקק התקשורת התפוגג.

 

 

IMG_3171.JPG

צילום:דנה אופיר (המוכשרת)

 

מה שהחזיר אותי בוויש אל ימי מלחמת המפרץ העליזים והיפים. אני הייתי סטודנט לתיאטרון, המרצים היו נעלמים כבר בשעה שלוש, לברוח לפריפריות ללא קסאמים באזורי ו' והלאה ולי ? לי היה את כל הזמן שבעולם לטייל ברחבי תל-אביב הנטושה על אופניים, ברחובות ריקים שהזכירו את תרגולת יום כיפור.

 

והמסיבות ? אוי המסיבות של חורף 1991. המסיבות של 91 היו בזמן מלחמת המפרץ, היו סקדים בשמיים, אנשים הלכו למועדונים עם תיקים מקרטון ועם מסכות אב"ך בפנים. ורקדו כאילו אין מחר.

 

עשרים פלוס שנה אח"כ אני עומד דחוק במסדרון, ומנסה להאמין שאם הראש של הקטנות יהיה מכוסה בשמיכה ? זה יוריד את רמת הנזק ומההדף הצפוי.

 

אז חשבתי.

 

 

IMG_3174.JPG

בא לי להשוויץ. הבנות לובשות דונה קארן ונעליים של ציפי דבש. אנחנו סתם בקסטרו :)

 

ובכל אותם ימים טלפונים וסמסים בכל אזעקה, ואיזה מזל שהיו רק ארבע כאלה ושאת כולם עברנו בנעימים. חמישה ביחד. שני אבות, שתי תינוקות בהירות שיער וכלב גדול במיוחד.

 

תמה המלחמה. הגיעה השלום, עלאק. אבל המלחמה אכן הסתיימה והגיע התור לביקור החודשי בטיפת חלב והפעם על הפרק ? חיסונים.

 

לא ממש דאגנו, אמנם אחות טיפת חלב הזהירה אותנו מתגובה לא טובה לחיסון ושעדיף שנכין בבית נרות להורדת חום ו'אקמולי', אבל אנחנו ? שעברנו כבר סשן חיסונים בגיל 3 ימים בהודו ? לא ממש התרגשנו.

 

כל תאומה חטפה שתי זריקות, אחת בכל ירך. והופלה ? בכי של שתי שניות ואחריו חזר החיוך המתוק.

 

חזרנו לבית, מחייכים לעוברים והשווים במה שאני קורה לו "הליכת הדאווין שלנו" ? שני אבות, שתי תינוקות ועגלת טנק שעוברת ברחובות תל-אביב, העלינו את העגלה והפעוטות לדירה ומאותו רגע התחילה המלחמה האמתית.

 

בעוד תאומה מספר אחת המשיכה לחייך ולאהוב את העולם, התאומה השנייה החליטה שהיא 'עובדת לפי הספר' ומביאה את תופעות הלוואי שאחות טיפת חלב הכינה אותנו אליהם. ועיקר המועקה ? בכי קורע לב שלא הפסיק.

 

מה זאת אומרת לא הפסיק? היא הייתה על הידיים, קבלה עוד מנת מזון ופלטה אותה במיידי. שוב הייתה על הידיים, אח"כ שרו לה שירים על השפן ועל הרכבת. אח"כ שוב קבלה מזון, שוב פלטה אותו ובעיקר ? החרישה את האוזניים בבכי סירנה שפשוט סירב להירגע. בקיצור ? סיוט.

 

ובעיקר סיוט שאין לך שום כלי לטפל בו בצעקה הנוראית שהייתה בבית. שום כלי. לקטנה לא עלה החום ולכן לא הייתה סיבה לתת לה אקמולי או נר וערב שלם של בכי הותיר שני אבהים תשושים ומרותי עצבים. אחותה, מצד שני, המשיכה לחייך לעולם, לנמנם ולהביט בחיות הפרווה התלויות מעליה באוניברסיטה.

 

תחושת חוסר האונים של אבא, שלא יכול לעזור לילדתו היא תחושה חריפה של חוסר אונים ושיתוק. אני יודע לענות על הרבה מאוד בעיות בחיי היום-יום. מלתקן תריס שבור, לפתוח סתימה בביוב, להתעסק עם שכנים מעצבנים ובעיקר למצוא תשובות לבעיות יומיומיות של חיים מודרניים. אבל אני לא יודע ולא יכול לעזור לילדה שלי שבוכה ובוכה...

 

כמאמר השיר "והדמעות באות מעצמן" ככל שהילדה שלי בכתה, גם אני התחלתי ליבב. ככה בשקט, בלי שיראו ובלי שירגישו. הרי אני בכל זאת עכשיו אבא!

 

 

אז זהו, ילדה שלי קטנה ואחותה זהובת השיער, אני מבטיח לך שזאת (לא) המלחמה האחרונה, לצערי. ואני גם לא יכול להבטיח לך שזהו הבכי האחרון שלך בחיים. יהיו עוד כאבים, עוד אכזבות, עוד מכשולים והרים לעבור אותם. אבל אבא שלך תמיד יהיה שם בשבילך. את זה אני יכול להבטיח לך.