"הסכם לכבוד הדדי" ? חתול בשק שמוכרים לחתנים לעתיד   

 

חתונה לפי רבני צהק ודוד סתיו

 

הרב סתיו תומך בכפיית גברים העומדים לפני חתונה לחתום על "הסכם לכבוד הדדי".  בדקנו מה זה, ולהלן ממצאינו.    

 

שימו לב גברים יקרים, אם אתם עומדים לפני חתונה, ארגוני הנשים ו"רבני צהר",(רבני הפמיניזם הרדיקאלי ישראל), יבקשו מכם לחתום על "הסכם לכבוד הדדי".  יש להיזהר מאוד מהסכם זה כי הוא יכניס אתכם לצרות, ויש בו הרבה  מוקשים מוצפנים.  זאת, מלבד העובדה שההסכם מכיל מילים וביטויים שאינן ברורים לבני אנוש, וההסכם אינו מסביר אותם.  למעשה, אין לנו שום דבר חלופי להציע כי אין שום דבר שיכול להבטיח את הגבר טרם הנישואין הן מבתי הדין הרבניים, שם אוכפים את הכתובה, מחייבים גבר במזונות לאישה כל עוד היא מסרבת להתגרש, מאפשרים לאישה להתנחל בדירה המשותפת, ומונעים מהגבר מלמכור את הדירה כל עוד האישה גרה שם עם ילדיה.  בבית הדין למשפחה נותנים את הילדים אוטומטית לאישה, מחייבים את הגבר להתרפס בפני פקידת סעד שאולי תרשה לו לראות את הילדים בלי מרכזי קשר ומבחני מסוגלות הורית, ומטילים מזונות פי 4 משאר העולם.  במשטרה, מאמינים לכל תלונת שווא של אישה ולאישה יש פטור מהעמדה לדין על שקרים.  את כל זה ההסכם לכבוד הדדי איננו משנה.   

 

כל עוד ארגוני הנשים שמאחורי ההסכם לכבוד הדדי אינן פועלות לביטול כל ההפליות המגדריות בחוקים, על הגבר להבין היטב כי הילדים שהוא יביא לעולם עם האישה שייכים בלעדית לאישה, והיא זו שתחליט אם להרשות לגבר לראות את הילדים הללו בזמן הנישואין.  הסכם הכבוד ההדדי אינו פותר בשום צורה את הבלעדיות של נשים על הילדים שהיו פעם גם הילדים של האבא.  בבתי המשפט למשפחה, הגבר צריך להיות מוכן להיות מושפל, רמוס, חבול ולמסכת של שקרים והשפלות, ששום הסכם לכבוד הדדי לא יפתור.  להיפך, בבתי המשפט למשפחה, כל "הסכם" לטובת האישה ייאכף, ואם ההסכם מרע לאישה, בית המשפט יבטל או יאיין אותו מבלי להניד עפעף.

 

קריאה בהסכם לכבוד הדדי מזווית גברית

 

אם כן, מה יש ב"הסכם לכבוד הדדי"?  ראשית השם והכותרת מטעים.  אי אפשר להכריח את האישה להתנהג בכבוד כלפי הבעל.  לאישה יש אוטונומיה נשית, וכל פגיעה באוטונומיה של האישה מהווה עילה לתביעה נזיקית של מאות אלפי שקלים נגד הגבר. 

 

סעיף ה"הואיל השלישי" משלה את הגבר להאמין כי ההסכם נועד "להשתית את חיי הנישואין על יסודות של אהבה, אחווה, אכפתיות, שלום, שוויון, כבוד, התחשבות, הגינות ואכפתיות הדדיים".  אלא שזו אשליית שווא.  ברור מאליו שזוג הרוצה להינשא עושה זאת מתוך אהבה, אחווה ושלום.  מה שלא ברור הוא כיצד יראו הגירושין, והגירושין יכולים להיות מאוד מכוערים כלפי הגבר.  שימו לב שהסעיף אינו מדבר על יחסי כבוד ואחווה בזמן הגירושין, שאז האישה לא מחויבת לשום כבוד ואחווה.  להיפך, די בחתימה על הסעיף הזה כדי לחשוף את הגבר לתביעה חוזית בגין כל דבר אפשרי כגון  לשון הרע, והבייבי החדש של תעשיית הגירושין אלימות כלכלית (טענה שהגבר היה קמצן ולא נתן לאישה כסף לשופינג או ספא).

 

הודעה על רצון לגור בנפרד, מה זה?

 

ההסכם, בסעיף ב', מדבר על הודעה שבן זוג חייב לתת אם הוא "רוצה לגור בנפרד מבן זוגו". יש מקרים בהם בני הזוג לאו דווקא גרים ביחד באותו בית, אבל זה החריג.  כאן מדובר על בן זוג הרוצה להתגרש, למשל, כאשר מתברר שהאישה בוגדת.  מנסחי ההסכם חיפשו מילים מכובסות ועל כן הגדירו את מי שרוצה להתגרש כמי ש"רוצה לגור בנפרד".  לנו לא ברור מדוע משתמשים במכבסת מילים ולא קוראים לילד בשמו: "רצה אחד מבני הזוג להתגרש".  על כל פנים, יש למסור הודעה בדואר רשום, על מנת להתחיל הליך של 180 ימים של "שיקום נישואין" שלאחריו הגבר יהיה חייב לתת גט. 

 

שיקום נישואין במשך 270 יום, מה זה?

 

"שיקום הנישואין" מפורט בסעיף ג להסכם.  על הצדדים לבחור מסייע לשיקום נישואין, ולהופיע לשלוש פגישות הפרוסות על חצי שנה.  הגבר אשר חותם על הסכם זה איננו יודע מה זה בדיוק "סיוע לשיקום הנישואין" ואיך זה עובד.  למעשה, קיים כבר בבית הדין מנגנון של "שלום בית" אלא ש 96% מהפונים לשלום בית נכשלים.  לגבי ה 4% האחרים לא מן הנמנע שתוך זמן קצר גם הם מתגרשים.  גם כאן זוהי בעצם עבודה בעיניים על הגבר, שהרי "שיקום הנישואין" תלוי ברצונה הטוב של האישה.  אם אינה מעוניינת בכך, היא תעשה כל שביכולתה למרוח את 180 הימים, כדי להגיע למצב שבו הגבר יהיה מחויב להתחיל לשלם לה 6,000 ? לחודש, בנוסף לכל דבר אחר.  על הגבר לדעת שאין בישראל משקמי נישואין ניטרלים.  כל בעלי המקצוע שומרים אך ורק על זכויות האישה, והם מתוכנתים מראש להפעיל לחצים כבדים על הגבר למסור את כל מה שיש לו מרצון לאישה. 

 

בהעדר הסכמה על זהות "משקם הנישואין", ימונה המסייע ע"י "האגודה הישראלית לטיפול במשפחה, בנישואין ובחינוך לחיי משפחה".  על הגבר ללמוד לקרוא את המילה "משפחה" כמילה נרדפת למילה "מגדר" או "פמיניזם".  אין כיום בישראל טיפול במשפחה שאיננו נשלט על ידי בעלי מקצוע מגדריים או פמיניסטיים.  המדובר בעמותה רשומה שמספרה 580006476 וכתובתה ברעננה.  מעבר לכך לא ידוע שום דבר על העמותה הנ"ל, פרט לעובדה שכמעט כל מי שמקושר אליה הם נשים. 

 

כאמור מטרת "שיקום הנישואין" נועדה ללכוד את הגבר ללא הגנות משפטיות כאשר הגירושין האמיתיים יתחילו לאחר 180 יום, והאישה יכולה להאריך זאת בעוד 90 יום.  הסיכוי שבני הזוג יוכלו לצלוח את 180 הימים ללא חיכוכים מעטים מאוד, ורוב הסיכויים שהאישה תרוץ לבית המשפט למשפחה, ו/או תקרא למשטרה באמצעות תלונת שווא על מנת לסלק את הגבר מהבית, שאז שום דבר לא יעזור לגבר, הוא ימצא עצמו מחוץ לבית.  אילו מנסחי ההסכם היו אובייקטיבים היה נכתב בהסכם במפורש כי מי שמגיש תלונת שווא למשטרה, יאלץ לפצות את בן הזוג השני פיצוי נאות בגין כל יום בו נמשכו ההליכים הפליליים. 

 

כמה "מזונות מיוחדים" משלמים כששיקום הנישואין נכשל?  הרבה

 

בסעיף ד' להסכם נכתב כי בתום חצי השנה, משקם הנישואין יודיע אם יש סיכוי לשיקום.  אם אין סיכוי לשיקום, אז "זכאי שולח ההודעה לנקוט בפעולות למימוש ההתחייבויות בסעיפים ה' וו', כלומר להתחיל לגבות "דמי מזונות בן זוג חודשיים" בסך 1,500$ או 50% מהכנסת בן הזוג.  כלומר, אישה המקבלת דרישה להתחיל הליכי שיקום הנישואין יכולה פשוט להכשיל את השיקום באמצעות תחבולות או אי שיתוף פעולה, כאשר הפרס הגדול להכשלת ה"שיקום" הוא זרם שוטף של תשלומי מזונות חודשיים בסך מינימום של 1,500$ לחודש.  מדוע שגבר יכניס עצמו לביצה טובענית שכזו, ולהתחייבויות שלא יוכל לעמוד בהן?  יש לזכור שאין שום הגדרה למהות "שיקום נישואין" והגבר בעצם מתחייב להתחייבות שהיא חתול בשק. 

 

מהן ההתחייבויות והאם הם הדדיות? לא ממש

מכאן לסעיפי הליבה של ההסכם ה' וו', שהם לכאורה סעיפים הדדיים תחת הכותרת "התחייבות בני הזוג".  לאחר 180 ימי שיקום הנישואין המועדים לכישלון, מצפה לאישה בוננזה כלכלית בדמות תשלומי "מזונות בן זוג" בסך 1,500$ או 50% מהכנסת הגבר, לפי הגבוה מהם.  מנסחי ההסכם מטעים את הגברים ומוליכים אותם שולל ביודעין.  הגבר אמור להבין שגם האישה, אם תרצה להיפרד ממנו תתחיל לשלם לו 1,500$ או 50% מהשכר, אלא שאין שום בית דין דתי או בית משפט למשפחה אשר יאכוף התחייבות שכזו על האישה.  בתי המשפט ימצאו כל דרך אפשרית לשחרר את האישה ממחויבות זו, או שיטילו על הגבר הוצאות אחרות ויקזזו את הסכומים מהאישה.

 

לא ברור מדוע בחרו מנסחי ההסכם לקרוא לסכומים האלה "מזונות בן זוג חודשיים", כאשר זהו למעשה קנס עונשי.  אלו אפילו לא "פיצויים מוסכמים להפרת חוזה".  אמנם ההסכם מנוסח כאילו ההתחייבויות הדדיות, אך הציפייה שניתן יהיה לאכוף את סעיף ו' נגד אישה היא בפירוש לשים כסף על קרן הצבי.  יש לזכור שהאישה תקבל את הילדים אוטומטית, והגבר יהיה חייב במזונות הילדים, בעוד שהאישה פטורה מחובת מזונות ילדים, כי כמעט אוטומטית הילדים יהיו אצלה.  אילו מנסחי ההסכם היו אובייקטיבים באמת, היו דואגים לנסח סעיף לפיו שני ההורים מכריזים כי שניהם ברי מסוגלות הורית שווה כלפי הילדים, ושחזקת הגיל הרך לא תחול ביניהם. 

 

שימו לב שבסעיף ה (4) נכתב כי "התחייבויות אלו שרירות וקיימות במלואן על אף כל מעשה או מחדל של האישה".  כלומר הגבר מבליג מראש על כל עוולה שנעשית לו, בין אם זה ביזוי פומבי, בגידה עם כל השכנים בבנין, או סילוק הגבר מהבית ואף הכנסת הגבר למעצר בגין תלונת שווא.

 

מנסחי הסעיפים יכלו לנסח סעיף אחד שתחולתו הדדית כלפיי שני בני הזוג, אולם הם בחרו להפריד את התחייבויות הגבר (סעיף ה') מהתחייבויות האישה (סעיף ו'), ולשתול הבדלי ניסוח.  לגבי "האיש" כתוב ש"האיש מתחייב מעכשיו לשלם לאישה דמי מזונות חודשיים".  לגבי האישה כתוב ש"האישה מתחייבת מעכשיו לשלם לאיש החל מתום התקופה והתקופה הנוספת אם חלה, דמי מזונות חודשיים".  על פניו נראה שהגבר חייב במזונות הללו, שהם בעצם קנס, החל ממועד החתימה על ההסכם, כלומר עבור כל תקופת הנישואין.  האישה לעומת זאת "חייבת" לשלם רק אחרי 180 ימי שיקום הנישואין, (ההגדרה של "התקופה"), ויש לה אפשרות להוסיף 90 יום (תקופה נוספת).  פרט לעובדה שקשה להאמין שמישהו אי פעם יאכוף את זה נגד אישה, עדיין, ההסכם איננו הדדי, כי הגבר משלם "מעכשיו" על כל תקופת הנישואין, והאישה משלמת רק 270 יום מסיום הנישואין. 

 

בסעיף ה (3) הגבר מוותר על כל זכות בהכנסות האישה "בתקופה בה האישה "זכאית למימוש ההתחייבות" "לרבות מעשה ידיה, מציאתה או פירות הכנסותיה".  האישה לעומת זאת בסעיף ו' (3) מוחלת מעכשיו על כל זכות המוקנית לה על פי דין כלפי האישה או בהכנסות שיהיו לאיש בתקופה בה האיש זכאי למימוש ההתחייבות".  לא ניכנס להבדלים בין הניסוחים.  רק נאמר שכל הסעיף הזה מנוסח בצורה לא ברורה ומטעה, לרבות ביטויים שגבר חילוני אינו מבין בהם דבר וחצי דבר, ועדיין לא ברור מדוע יש הבדלים ב"ויתורים" האלה.

 

ושוב הבדל נוסף בסעיף ה' (5) לפיו ההתחייבויות בטלות "אם האישה תסרב לסיום הנישואין כהגדרת סיום הנישואין בסעיף ז', או שלא תופיע בבית הדין במועד שנקבע ללא סיבה מוצדקת".  לעומת זאת אצל האישה בסעיף ו' (5) נכתב שההתחייבויות בטלות "אלא אם היא תסכים לסיום הנישואין ותופיע בבית הדין, "אלא אם נבצר ממנה להופיע בבית הדין מסיבה מוצדקת לאי ההופעה".  שוב פעם, לא ברור מה שורש ההבדלים, אבל בשני המקרים ברור שכאשר האישה מייצרת לעצמה סיבה לאי הופעה בבית הדין, הרי שהיא איננה חייבת כלום לבעל, והרי מן המפורסמות שכל תירוץ שתיתן האישה יתקבל, וכל תירוץ שייתן הגבר לא יתקבל.

 

הזהו גט של "כבוד הדדי" או גט מעושה?

 

סעיף ז' מגדיר מהו סיום הנישואין:  משמעו הסכמה לגט או לקבל גט, "ללא קשר וללא התניה בכל צורה או דרך כלשהיא בנישואין הנלווים:  משמורת הילדים, מזונותיהם, חינוכם, ממון וסמכויות שיפוט". פירוש הדבר מאוד פשוט.  הצדדים מסכימים לתת גט או לקבל גט באופן אוטומטי אחרי 180 מיום ממשלוח הדרישה לשיקום הנישואין, שהיא בעצם שלום בית שנועד לכישלון, תחת האיום שקנסות יתחילו להצטבר.  האיום שקנסות יתחילו להצטבר הוא זה שבעצם הופך את הגט לגט מעושה, ולפיכך גט פסול.  הניסיון המאולץ לקשט את החוזה במילים של "כבוד הדדי" אינו משנה את האופי המאולץ והעונשי של הגט שינתן בעקבות ההסכם הזה.  יש לזכור שמנגד האישה איננה מוותרת על כל היתרונות שיש לה בבית המשפט למשפחה ובמשטרה, כלומר לקבל את הילדים למשמורתה באופן אוטומטי, להיות פטורה לחלוטין מהשתתפות במזונות שוויוניים לילדים, וכמובן החופש להעליל עלילת שווא על פי חוק האלימות במשפחה, שהאופי שלו הברוטאלי של חוק זה כלפי גברים, הוא הרבה יותר אקוטי מהנזק שנגרם לאישה שהגט שלה מעוכב. 

 

שאר הסעיפים בחוזה כוללים כל מיני ביטויים שגבר חילוני רגיל איננו מכיר, וחתימה עליהם היא בעצם חתימה על חתול בשק:  מנהג המדינה, טענת קים לי, ההתחיבות בשעבוד הגוף, ותנאי בן גד ובני ראובן. 

 

נספח ההתניות הממוניות, מה הוא מכיל ומה הוא לא מכיל?

 

להסכם לכבוד הדדי צמוד נספח "התניות ממוניות".  הסכם זה איננו תחליף להסכם טרום נישואין אזרחי המנוסח באמצעות עורכי דין, ופתוח למשא ומצן.  הנספח הוא אשליה של הסכם טרום נישואין, אבל הוא בעצם מלכודת פתאים לגבר. מן הראוי היה להזהיר את הגבר בהסכם עצמו שעליו לפנות לעו"ד על מנת לסדר את האספקטים האזרחיים של סיום הנישואין מראש, ולא לסמוך על המזל.   

 

גם הנספח הזה איננו הדדי ואינו שוויוני כפי שמנסים להציג אותו.  כבר בסעיף 1 "יחסי ממון" נכתב שהצדדים מתחייבים לשלם את מה שמגיע לצד השני על פי חוק יחסי ממון (איזון משאבים), על פי הפרשנות המוסמכת במועד חלוקת הרכוש.  כאן טמונות שתי בעיות.  ראשית מה עם הרכוש של הגבר מלפני הנישואין?  על פי חוק יחסי ממון, הרכוש של הגבר מלפני הנישואין שייך לגבר, אולם על פי הפרשנות המתפתחת של הפסיקה, האישה זכאית גם לחצי מהרכוש של הגבר מלפני הנישואין גם על סמך הבטחה בעל פה, ללא עדים, ומספיק שהאישה אומרת שהגבר הבטיח לה.  לאט לאט ה"פרשנות המוסמכת" נהפכת יותר ויותר פמיניסטית ומעבירה יותר ויותר רכוש מהגבר אל האישה.  אסור לאף גבר להסכים לפרשנות שתהיה בתוקף במועד חלוקת הרכוש, כי אין לדעת מה יהיה בעתיד.  הביטוי הזה הוא מסוכן ויש להחליפו בביטוי "לפי הפרשנות המילולית של החוק במועד חקיקתו". 

 

כמו כן, שימו לב שבסעיף א (2) האישה יכולה לבחור 50,000 ? במקום חלוקת נכסים.  סעיף זה ממש לא ברור, כי בעצם הגבר מוותר לאישה על כל השתתפות בחובות, אם בסיום הנישואין לא יישאר רכוש, אלא רק חובות.  מדוע מבטיחים לאישה מינימום של 50,000 ? בכל מקרה, גם אם חלוקת הרכוש תניב אפס שקלים, או בכלל מדוע פוטרים את האישה מהחובה להשתתף בחובות המשפחה אם זהו הסכם "הדדי"?  כאן, גם נותנים לאישה 50,000 ?, וגם פוטרים את האישה מהחובות?  מי הפתי שיחתום על זה, אלא אם כן מוליכים אותו שולל?  והאם אין הסכום של 50,000 ? מהווה החפצת נשים?   עבור מה מקבלת האישה את הסכום, בלי קשר למשך הנישואין אפילו? עבור אובדן הבתולין?

 

האישה עדיין שומרת על הכתובה, האין זו החפצת נשים מרצון?

 

בהמשך אותו סעיף, סעיף ב' נכתב ש"הסכם זה אינו בא לפגוע בזכות האישה לעיקר כתובה כדין".  כאן נשאלת השאלה המתחייבת, מדוע שהאישה תשמור על זכות לכתובה?  מדוע שבכלל תיקח האישה כתובה, ולא תיתן לגבר כתובה בעצמה?  הרי העיקרון כאן אמור להיות שוויון והדדיות, אז כיצד זה נשים ממשיכות לקחת את הכתובה?  מי שקורא את נוסח הכתובה רואה שזוהי החפצת נשים מובהקת, וכפי הנראה לנשים אין בעיה להחפיץ עצמן, כאשר מדובר בבוננזה כספית.  כנחמה קטנה נכתב שהאישה מוחלת על "תוספת הכתובה".  כאמור, גבר חילוני רגיל איננו יודע בכלל מה זה, ומה הערך הכלכלי של תוספת הכתובה אשר נמחלת.  עוד כתוב שם שאם בכל זאת האישה תקבל תוספת כתובה, היא "מחויבת לשלם אותה לבעל מייד".  אשרי הפתי המאמין שמישהו יכפה על אישה שקיבלה תוספת כתובה לשלם אותה לבעל. 

 

מזונות הילדים, מה שכתוב בסעיף פשוט איננו אכיף נגד האישה

 

סעיף ג' עוסק במזונות הילדים.  הדין הדתי קובע שרק הבעל חייב אבסולוטית במזונות הילדים, והאישה פטורה.  אין בחוזה שום התניה מפורשת לפיה הצדדים מסכימים שעל מזונות הילדים לא יחול הדין הדתי, ועל כן כל מה שכתוב בסעיף זה איננו אכיף, והוא אשליית שווא. 

הטקסט עצמו די ניטראלי מגדרית, אם כי ברור שההנחה היא שהאישה כרגיל מקבלת אוטומטית את הילדים.  הסכם אובייקטיבי לכבוד הדדי היה מעגן את הזכות להמשך משמורת משותפת משפטית ופיסית, כפי שהיה בזמן הנישואין, אלא שמנסחות ההסכם מניחות שכרגיל, הילדים עוברים אוטומטית לרשות האישה.  מוקש מסוכן מאוד הוא הנוסח לפיו הגבר מסכים שהמזונות ישולמו לא רק מההכנסה, אלא גם "מחלקו של כל אחד מהם בחלוקת הרכוש", ו"המשאבים שבידי כל אחד מבני הזוג".  הרי אם הרכוש אמור להתחלק שוויונית, אז אין צורך להסתכל על החלק של כל אחד ברכוש.  לגבי המשאבים, הרי שזהו מדרון חלקלק, שיאפשר לאישה להתחיל למכור את נכסי הגבר כדי לממן את המזונות.  מזונות ילדים חייבים להיגזר מההכנסה, לא מהרכוש ולא מהמשאבים. 

 

סיכום:  לפנינו מסמך של התחכמות והולכת שולל

 

לסיכום, המסמך המתקרא "הסכם לכבוד הדדי" הוא מתעתע.  הוא לבטח לא מסמך הדדי וגם לא מודרני.  המסמך הוא למעשה התחייבות בלתי חוזרת של החתן לתת לכלה גט על פי בקשתה, כאשר מנסים למכור לגבר את האשליה המזויפת שזהו "הסכם טרום נישואין" וסוגרים את המסמך ב PDF    כדי שהחתן לא ילך לעו"ד, ויחשוב שזהו "נוסח סטנדרטי". 

 

אין במסמך שום דבר שמגן על הגבר מפני סחטנות נשית:  הכתובה, המדור הספציפי, המשמורת האוטומטית שמעבירה את הילדים לאישה, העדר כל זכות להסדרי ראייה כלשהם כשהאישה מחליטה להתגרש, העדר כל פיצוי לגבר אם האישה מוציאה צווי הרחקה, צווי הגנה, או צווי הטרדה מאיימת במעמד צד אחד וללא סיבה (תלונות שווא), ואפילו אין במסמך הכרזה חד משמעית שהצדדים מבקשים להתייחס זה לזה באופן שוויוני לחלוטין וניטראלי לחלוטין מבחינה מגדרת. 

 

הרי אם רוצים להבטיח שהגבר ייתן גט על פי דרישה וללא תנאים, אין קל מזה.  אפשר לבקש ממנו להפקיד את הגט במועד הנישואין ברבנות, כך שהאישה תוכל לקחת את הגט מתי שתחפוץ.  אין צורך להפעיל על הגבר לחץ פסיכולוגי שבשם "הכבוד ההדדי" עליו לחתום על מסמך שכולל ביטויים והגדרות מעולם אחר, שנדרש לפחות שעתיים של הסברים מה המשמעות של כל סעיף וסעיף בהסכם, ומה המשמעות של התליית סעיף אחד בתחולת סעיף אחר, למשל מעכשיו, או בעוד 270 יום, או טענת "קים לי", או סיפוריהם של בני גד וישמעאל.   

 

הדרך הנכונה לפתור את בעיית סרבנות הגט- ניקוי החוקים מכל העדפה מגדרית

 

את בעיית סרבנות הגט, גם מצד האישה וגם מצד הגבר יש לפתור בדרך אחרת, ולא על ידי הובלת הגבר לויתורים מראש בקרב שהוא אבוד מראש.  ראשית, ארגוני הנשים שעומדים מאחורי המסמך "קולך" ו"מרכז רקמן" טוענות בכל מקום אפשרי שהדיינים בבתי הדין מפלים נגד נשים.  למרות שזה בכלל לא נכון, הדרך הראויה היא לא לחבק את הממסד הרבני ולייצר הסכמי תחמנות והתחכמות, אלא פשוט להכריז חרם רבנות, ולא לאפשר לבנות ישראל להתחתן דרך הרבנות, עד שתהיה אופציה אזרחית.  ככל שארגוני הנשים מנסות לעבוד בשיתוף פעולה עם הרבנים והדיינים, כך ארגוני הנשים מרחיקות את היום בו יתאפשרו נישואין אזרחיים לכולם.

 

בארגוני הנשים לא אוהבים לשמוע את הטענה שהרבה מסורבות גט נתקלות בסירוב גט בגלל סחטנות נשית.  בעבר היו טוענים בלהט שהסיבה לסירוב לתת גט היא "אובססיביות" של הגבר אשר כביכול נפגע מזה שהאישה עוזבת אותו.  ייתכן וזה מה שהיה פעם, אולם כיום הסיבות הן אחרות.  כיום רוב הנשים המתגרשות מוסתות ע"י ארגוני הנשים ש"מגיע להן" הכול:  שמגיע להן לקבל את הילדים אוטומטית, ש"מגיע להן" להחליט אם בכלל לאפשר לגבר לראות את ילדיו, ומגיע להן להחליט אם יהיה מרכז קשר או לא.  מלמדים את הנשים בקליניקות של הנשים שכדאי להן להעליל עלילות שווא במשטרה וכדאי להן להשתמש בניכור הורי כדי להפיק רווחים כלכליים.  מלמדים את הנשים שמגיע להן מזונות קטינים גם כאשר הילדים גרים או מעדיפים לגור אצל הגבר, ושמגיע להן מזונות קטינים בלי קשר להכנסתן, ובלי קשר ליכולת של הגבר לשלם, והיום מלמדים את הנשים שמגיע להן גם חצי מרכוש הגבר מלפני הנישואין, באמצעות "חזקת השיתוף" שאיננה כתובה בחוק, ושהן יכולות לתבוע את כל משפחת הגבר בגין "הברחת נכסים", גם אם אין כל רמז להברחת נכסים.  באקלים כזה ש"מגיע לי" ו"מגיע לי", לא פלא שיש גברים שאחרי שכל מה שיש להם, נלקח מהם, הדרך היחידה להתנגד ללקיחה הסיטונאית של הילדים, הכספים והחירות, היא באמצעות סירוב גט. 

 

אם כך, הפיתרון האמיתי לסרבנות גט משני הצדדים היא לנקות את חוקי המשפחה מכל סממני המגדר, לבטל את כל ההעדפות המגדריות ולהעמיד את שני הצדדים בתנאי פתיחה שוויוניים.