אחת ההחלטות שעשיתי בעקבות האימהות שלי הייתה לפרוש ממשרה ניהולית כשכירה, בארגון גדול ומפנק, מתוך כוונה לגדל את ילדיי ולהמציא את עצמי מחדש. האימהות הולידה בתוכי דחף להגשים את עצמי.

 

העבודה שלי הפכה להיות פחות רלוונטית בעיני והעמיתים שלי הפכו להיות בעיניי אנשים שמתעסקים בזוטות. הגעתי להבנה שאני חייבת למצוא דרך לקיים קריירה שתתמוך בדרך שבה אני רוצה לגדל את ילדיי. משהו שמכונה כיום "משרת אמהות". העניין עם משרה שכזו שהיא אליה וקוץ בה - מצד אחד יש לך שעות גמישות ונוחות מצד שני מאחוריה מסתתרת צרה ? משרה שהשכר שלה נמוך והעשייה בה לא אחת בנאלית.

 

עוד ב-Onlife:

 

קשה מאד להצטיין בעבודה כאשר אינך יכול להיות מסור לה כולך, ובעיקר כשעמיתיך ? בעיקר אלה הגברים ? יכולים להשקיע בה הרבה יותר ממך. ניסיתי את זה וזה לא היה מוצלח במיוחד. חיפשתי דרך שתאפשר לי לנהל את חיי כפי שאני רוצה ולשלב בין אימהות וקריירה. הפתרון שמצאתי היה כזה: א. להפוך את האימהות שלי לחלק מהמקצוע שלי. ב. להיות עצמאית.

 

הפכתי להיות המשוגעת בחבורה

גיליתי שברגע שיצאתי משוק העבודה הקונבנציונאלי, בעקבות האימהות, מעמדי החברתי ירד משמעותית. קולגות שלי, שבעבר העריכו אותי בגלל הגישה העסקית שלי וההישגים המקצועיים שלי, לא ראו בעין יפה את הצעד שלי - להיפך.  הפכתי להיות ה"משוגעת" בחבורה. חלפו מאז תשע שנים והשגתי הישגים חשובים לא פחות, בתוך הבית ומחוץ לו. ועדיין, הסטאטוס החברתי, הכלכלי והמקצועי שלי כיום נמוך מהסטאטוס שהיה לי כמנהלת שכירה.

 

אתן מכירות את השאלה: "אז מה בעצם את עושה?" בכל פעם שאני שומעת אותה אני מצטערת, לחלקיק של שנייה, שלא בחרתי לעצמי מקצוע קלאסי ? עריכת דין, ראיית חשבון, רפואה. למרות שאני לא מתחברת להגדרות קונבנציונאליות, בכל זאת אני מוצאת את עצמי מתקשה לענות על השאלה הזו. אנשים מעדיפים הגדרות, שירים פשוטים ותארים שקל להבין תוך שימוש בשתי מילים.

 

מה בעצם את עושה?

אז מה בעצם אני עושה? אני קודם כל אימא ? כלומר, לא משנה איפה אני נמצאת, החלק של האימהות תמיד שם. גם שהילדים בבית הספר, אני נשארת אימא כוננית. לצערי, הסטאטוס הזה אינו טומן בחובו יוקרה, לא הערכה ובוודאי שלא שכר. לא, הילדים שלי לא קמים כל בוקר, מחבקים אותי ומודים לי על ההשקעה ועל הכריך שהכנתי להם. גם בן זוגי לעיתים מתייחס לכך כאל מובן מאליו, והגרוע מכל, גם אני, אני בעצמי, מתייחסת לעובדה הזו כלאחר יד.

 

אז מה בעצם אני עושה? אני יועצת ומדריכה אימהות: אני מקיימת קורסים, מפגשים אישיים והרצאות . אני כותבת ומדברת על אימהות. כל דרך ליצור תקשורת עם עוד אימהות, טובה בעיני: בסופר, בבית ספר, בקליניקה וגם בפייסבוק.

 

איך מתפרנסים מאימהות?

כאן עולה השאלה הטבעית: "אז מתפרנסים מזה?". אני מרוויחה כסף מהעבודה שלי, אך כמו כל עצמאית - וגם כמו כל אימא - יש המון חלקים בעבודה שלי שאין עליהם שכר. השכר שלי משקף את ההצלחות שלי. השכר שלי משקף גם את היכולת שלי להשקיע בעבודה. יש תקופות בהן אני מחויבת למשפחה ובקושי מצליחה לייצר לעצמי עבודה.

 

יש תקופות שאני כולי שקועה בעשייה, ביזמות, ועבודה ? בתקופות האלה אני מצליחה להרוויח יותר כסף, במקביל אני מוציאה כסף לממן בייביסיטר שתבלה עם הילדים שלי, כי תמיד אני גם אימא וכו'.

 

אני גם סטודנטית - תואר שני ללימודי נשים ומגדר. כן, אני יודעת מה השאלה הבאה: "מה עושים עם תואר שכזה?"

 

העשייה שלי כאימא שקופה בעיני החברה

נכון, העשייה שלי אינה נוצצת ברמה העסקית ובמקביל, העשייה שלי כאימא שקופה בעיני החברה. החברה ששואלת: "ומה עם עוד אחד? שני ילדים זה ממש קצת".

 

אני גאה בעשייה שלי, אני גאה באימהות שלי, אני גאה ונרגשת על כל אישה שמשהו בביטחון שלה כלפי הבחירות שלה, השתנה בעקבות המפגש איתי. נכון, אין תמיד כבוד לעשייה שלי, אבל היא מאד נחוצה. אני מורגלת בלגלוג, בעיניים המתגלגלות למעלה ואפילו בטוקבקים המתנשאים. אבל אני ממשיכה בדרך שלי. אחרי הכל, הדרך הקשה היא הדרך שבסופו של יום מעניקה את הסיפוק הגדול ביותר לאלה שהולכים בה.

נמאס לי מהיחס הלא הוגן כלפי. הגיע הזמן שהחברה תכבד את האימהות שלה.

 

אלה שמייצרות את החיילים, החיילות, המדענים המדעניות  וכל ההון האנושי שאנחנו כל כך גאים בו בארץ הזו. ארץ שמקדשת ילדים אך לא מכבדת את אמהותיהם.