ילדים. אף פעם לא באמת הבנתי אותם או את הרעש סביבם. מעולם לא היו סביבי ילדים קטנים ממני. יש לי אח גדול, משפחה רחבה מאד צרה, בה כולם מבוגרים ממני, ואין לי עדיין אחיינים. גם החברים הקרובים שסביבי לא הביאו ילדים וכמוני - זה לא חלק מהחיים שלהם.

 

עוד ב Onlife:

 

אפילו כשהייתי ילדה בעצמי חיכיתי לגמור עם העניין הזה של הילדות והנעורים, ופינטזתי על להיות עצמאית. ההורים שלי דיברו איתי בגובה העיניים כבר מגיל 3, וילדים סביבי נראו לי ילדותיים. עד היום קשה לי עם העניין הזה של להרדיד את השיח כדי להצליח לתקשר עם היצורים הקטנים הללו, ואף פעם לא יוצא לי הפרצוף הזה שמבוגרים עושים כשהם רואים תינוק חמוד. חמוד לי ככה, עם החיים השקטים שלי, שלא מאלצים אותי להתחשב באף אחד ברמת המרחב הפרטי או תכנון סדר היום. מקסימום בחתול פה ושם, חיה שכנראה חביבה עלי במיוחד דווקא בשל היכולת שלה לנהל את חייה ולא להיתלות על אלו שלי, מלבד מזון והפרשות, ואיזה ליטופון של חיבה פה ושם.

 

אנחנו מביאים ילדים בשבילם או בשבילנו?

זה לא שאני איזו כלבה שונאת אדם. יש לי המון חברים ואני אוהבת את העובדה שהם צריכים אותי ותלויים בי. אבל המחשבה על לשנות את סגנון החיים בצורה כל כך קיצונית ובאופן בלתי הפיך, ולהכניס אליו מישהו שהכל ינוע סביבו, בלי החופש הנערי הזה שאני מתנהלת על פיו מאז ומתמיד - לא ממש מעוררת בי התלהבות. בעיקר פחד.

 

אז מה הבעיה? הכל בסדר. אף אחד לא מכריח אותי לעשות כלום. אמא שלי זורקת פה ושם הערות שמנסות לשבת לי על המצפון, אבל לא בשביל לספק אותה אעשה משהו כה גדול. וזה עוד עניין - הכאב הזה שאת נולדת איתו, שמעקצץ בכל פעם שרואים את ההורים. החוויה הזאת, להרגיש שאת לא מספיק בסדר עבור אלו שעשו עבורך את הדבר הגדול מכל: נתנו לך חיים. כל פרידה מההורים צובטת לי בלב. הפחד מהיום בו אאבד אותם והאשמה שתתלווה לזה על כל מה שלא עשיתי עבורם ורגעים שאכזבתי. האם אני רוצה להביא לכאן מישהו שירגיש כך גם הוא? להביא ילד זה בשבילי או בשבילו?

 

לא בטוחה שאני רוצה אחד כזה (צילום: Shutterstock)

 

היו לי כבר ארבעה ילדים פוטנציאליים. ארבע הפלות בשלבים שונים של העשור השלישי לחיי. מצחיק, דווקא בגיל 22, רומנטית ותמימה מהיום, השתעשעתי עם הרעיון קצת יותר ברצינות, ובכל פעם נוספת, מבוגרת יותר, זה נראה לי פחות ופחות מתאים. ההפלות עברו לי בקלות ולא נראו לי כמו ביג דיל. הייתי ספורטיבית וקלילה ולא היה שם צער רב או דמעות, אלא בעיקר הפקה של בדיקות דם, לוחות זמנים, ועדות ובתי חולים. אני מפיקה לא רעה. לימים אמרו לי אנשים כמה מוזר בעיניהם שאני אפילו לא מתרגשת כשאני מדברת על ההפלות אלא מספרת עליהן ומציגה אותן כסיפורים משעשעים. ככה אני רואה אותן ואני לא חושבת שיושבת שם איזו הדחקה. רק תחושה של טמטום על זה שלא הייתי מספיק זהירה כל כך הרבה פעמים (אם כי חלקם קרו גם כשהייתי מאד זהירה), לצד איזושהי גאווה על הפוריות המתפרצת שלי.

 

לא מה רצית, אלא מה את עלולה לרצות יום אחד

בשבוע הבא אהיה בת 35. הגיל הזה שממנו ואילך התפקוד יורד, עד שהוא מפסיק כליל. ופה נכנס כבר למשוואה עניין אחר: לא מה רצית עד כה, או אפילו מה את רוצה כיום, אלא מה תרצי עוד כמה שנים. האם תוכלי לחתום לעצמך עכשיו שבעוד עשר שנים לא תרגישי אחרת לגמרי. שהצד האמהי הזה שבך - שמסתפק עד כה בלאהוב כל מיני אנשים קרובים, או נרגש פתאום כשגבר מזדמן מניח את ראשו על ירכיך ומוצא שם נחמה - לא ידרוש לקיים את עצמו באופן מלא. זה מפחיד. מפחיד שיש סיכוי לפער בין המנטלי לביולוגי. אולי זה שכשיכולתי ולא רציתי לא אומר שלא יגיע רגע בו ארצה ולא אוכל.

 

למרחב הבעייתי הזה נכנסת הקפאת ביציות: נשים לך בפריזר את ההחלטה הזו. את לא חייבת לקבל אותה עכשיו. ישראל שלנו, האובססיבית לילודה, כבר הקלה את הפרוצדורה הזו עבורנו, והפכה את העניין לפשוט יחסית. לא צריך להיות עם מחלה סופנית כדי להיות זכאית להקפיא, ולא להפרד מסכום כסף בלתי אפשרי. יחסית. מה שעדיין גרם לי לסלידה מהרעיון היה מה שהגוף והנפש שלי יצטרכו לשאת. טלטלה הורמונלית זה לא משהו שמתחשק לי לעבור. אני רוצה להמשיך להיכנס לג'ינסים שלי בקלות ולא רוצה להפוך לחיה ארסית עצבנית ולאבד את הליבידו שלי, שהוא חבר (עוד הוכחה, שטחית ככל שתשמע, שאני לא בנויה להריון בשלב זה של חיי).

 

ביקור אצל רופא נשים בעקבות עיקצוצים שם למטה היה זה שהביא לי את שינוי הגישה. מרגע שראיתי שהגינקולוג התורן שמצאתי הוא מומחה לפוריות, ושניה אחרי שהוא יצא לי מבין החלציים, עטתי עליו עם מקבץ שאלות בעניין הקפאת ביציות. רציתי לשמוע ממנו שזה סיוט ושזה לא באמת פשוט וזול, וכך לחזק את ההחלטה שלי להמנע מזה כל עוד רחמי בי. באופן מפתיע הרופא הצעיר והחד נתן לי להבין שהתהליך פשוט משחשבתי. "זה ייקח לי חודשים ויטריף לי את ההורמונים", אמרתי לו והוא ענה שחודש אחד זה הסיפור אם הכל הולך בסדר, ושאת התרופה נותנים פעם אחת כך שזה רחוק מלהיות הסיוט של האבסה הורמונלית שעוברות נשים המנסות להרות. "אממ אוקיי, אבל יש לי התקן תוך רחמי שממש לא בא לי להתחיל להוציא", הוספתי, והוא אמר שההתקן שלי לא מפריע להם לשאוב. קלי קלות על פניו. לעזאזל. עכשיו באמת צריך לקבל החלטה.