זה התחיל מזה שחיפשתי עבודה, כולל כל מה שזה אומר. תכננתי לקום בבוקר, להסתכל בעיתונים ובאינטרנט, לנסח כמה קבצים של קורות חיים מרשימים דיים, להרים טלפונים, לשאול שאלות, לברר עם חברים.  בפועל פתחתי את הימים שלי בלהתעורר בבהלה מטלפונים של חברות כוח אדם (ככה זה כשאת בת 25 ועוד אין לך תחום ספציפי), לשמוע על עבודות שרק גורמות לי לרצות לחזור לישון, מפי הקולות הגבוהים והנלהבים מידיי של הנציגות. אחרי התאוששות קצרה, התיישבתי מול המחשב וניסיתי בכל אתרי הדרושים לפי כל מיניי קטגוריות. נתקלתי בעוד הצעות, והעבודות פשוט לא מתגמלות, חצופות ומוגזמות בדרישות, ובאופן כללי גורמות לי לא לרצות לחיות בעולם הזה יותר.

 

במהלך השיטוטים ראיתי מספר מודעות, תמיד בנוסח דומה- דרושות בחורות, עבודה בוידאו צ'טים, הכנסה גבוהה. ידעתי במה מדובר, כשהשתחררתי מהצבא עבדתי קצת בשיחות ארוטיות. כן, גם אתן חשבתן על זה פעם בטח. לא, אין בזה כסף.

 

חיפשתי אתר כזה, לראות איך זה מבפנים. ובכן, עמוד הבית הוא סוג של חלון ראווה. לכל אישה יש פרופיל עם תמונה, טקסט קצר, וסימונים כמו באיזה שפות היא מדברת, האם היא נותנת מספר טלפון, האם היא מראה פנים. כשנכנסים לפרופיל אפשר לראות עוד תמונות או סרטונים שלה, ותגובות של לקוחות שהיו איתה בשיחה.

 

נכנסתי להרבה אתרים כאלה באותו שבוע. בדקתי איך הם נראים, כמה הלקוח משלם, ובעיקר מי הן הנשים האלו. מה הגיל שלהן, איך הן נראות, איך הן מציגות את עצמן. עם רובן זה היה נראה לי כל כך גס. פשוט רשימה של פרפריות לוהטות32, עם תמונות באיבר אחד חשוף לפחות. במהלך אוטומטי ניסיתי לדמיין אותי שם. חשבתי מה הייתי כותבת על עצמי, איזה תמונה הייתי שמה, איך הייתי קוראת לעצמי.

 

עשיתי לעצמי חשק אז השארתי את הפרטים. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

פתאום כאילו נראיתי לי דיי אטרקטיבית, רציתי להיות לקוח משלם ולדבר איתי, סיקרנתי את עצמי. אמרתי, איזה עור יפה יש לי, אני כל כך יפה ושובבה. אני נראית כל כך מיוחדת, הייתי רוצה לשמוע אותי ולשחק איתי במצלמה.  עשיתי לעצמי חשק, אז השארתי את הפרטים שלי בטופס שהיה שם.

עברו להם כמה ימים וקיבלתי טלפון. הבחור היה מאד נחמד, הסביר לי את כל הפרטים. סיפר לי כמה מרוויחים, לפי מה, במה זה כרוך והכל. הוא רק סיפר לי את הפרטים בלי לשכנע, בלי לשאול שאלות (מלבד הגיל שלי, כדי לוודא מבחינת החוק), ובלי לומר אפילו מילה אחת שגרמה לי להרגיש לא בנוח. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה, ושאחזור אליו אם ארצה. הוא אמר לי שבשמחה וסיימנו.

 

לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לשקול, אבל אחרי כמה ימים בהם המשכתי בעיקר להתחרמן על עצמי, התקשרתי אליו. הוא אמר כבר בשיחה הראשונה שנצטרך להיפגש פעם אחת כדי לחתום על חוזה וטפסים, אז נפגשנו בעזריאלי- לשיחה קצרה וחתימות. הוא נראה כמו בן אדם נעים, שום רמז לשוביניזם, נצלנות, סחטנות או אפילו חוסר נימוס- וגם אני לא זכיתי לשום מבט עקום. הוא מסר לי מצלמת רשת ומסיכה שחורה עם אזני חתול. תהיתי איפה הם קונים את המסכות האלו ומה המוכר חושב כשהם קונים כמות גדולה. הם קונים רק חתולים שחורים? ואם לא, למה אני זכיתי דווקא לחתול שחור?

התיישבתי לקרא את החוזה. הוא לא היה דרקוני אלא מובן, ואם משהו לא מצא חן בעיניי בהחלט ניתן היה למחוק, להוסיף ולשנות בהתאם לתנאים שלי. לקח עוד שבוע עד שהתיישבתי מול המחשב ובניתי את הפרופיל שלי. את התמונות צריך לצלם בזמן אמת ולא להעלות מאלבום קיים- שזה רעיון נהדר לעסק כזה, בגלל האמינות. ידוע שציפיות מותאמות זה מדליק ומחרמן. צילמתי את עצמי, בדיוק כמו בתמונה שחשבתי שאעשה. קראתי לעצמי בשם, וכתבתי על עצמי טקסט קצר וקולע, בלי מילה אחת על מין. כדי פשוט להיות בן אדם, שחלק ממנו זו העבודה הזאת, אבל לא רק.
בהתחלה היה לי מוזר לראות תמונה שלי בין כל שאר התמונות בחלון הראווה, אבל מתרגלים לזה מהר מהצפוי.

לפני שהתחלתי החשש העיקרי שלי היה שלא יתייחסו אליי נכון. אני אדייק- שיתייחסו אליי כאילו אני טיפשה. בשיחה הראשונה שלי המחשב נתקע, והייתי בטוחה שהלקוח חושב שאני טיפשה ובגלל זה לוקח לי הרבה זמן לכתוב.
היום, אחרי שנה, אני בטוחה במאה אחוז שאף לקוח אף פעם לא חשב ככה, גם אם השיחה הייתה עשר שניות.

 

לא נתקלתי מעולם במישהו שלא כיבד אותי. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

עבדתי בשני אתרים שונים בתקופה הזאת, וזה עובד אותו דבר עם כל הנשים הישראליות המועסקות- הן עובדות מהבית שלהן. אין חדרים או דירות מהם מתבצעת העבודה. אני בוחרת מה לעשות ואיך להופיע. המקסימום שאני יכולה לקבל זה הכוונה וטיפים- לבקשתי.
שמעתי כל מיניי דברים על אתרים לא ישראליים או על נשים לא ישראליות המועסקות באתרים ישראליים אבל אני לא יודעת שום דבר בוודאות והאמת שזה גם פחות מעניין אותי. אני מניחה שיש יותר מדרך אחת לעבוד בזה.

 

השיחות מתבצעות דרך צ'אט באתר. אני מתיישבת מול המצלמה והלקוח המשלם יכול לראות ולשמוע אותי. אם הוא רוצה ויש לו את האמצעים הדרושים הוא יכול להשמיע ולהראות גם את עצמו.
רוב השיחות הן יותר שיחות מאשר סקס. רוב הגברים לא מחפשים פורנו אינטראקטיבי חי, הם מחפשים לדבר, לשמוע, לשתף. השיחות לצערי שטחיות לגמרי ולא אינטליגנטיות במיוחד, אבל הם מרוצים. הם לא מחפשים שאני ישר אתפשט ואתחיל לאונן אוטומטית. זה צריך להיות כאילו-טבעי. מדברים, מכירים קצת, ולאט לאט מתחילים. זה צריך להיות אמין. זה כמעט אף פעם לא אמין, אבל זה מספיק אמין בשבילם. השאר זה או חבר'ה שיש להם איזו פנטזיה מסוימת שהם רוצים לשחק בה או לאונן יחד בלי אקרובטיקה מחשבתית, או פשוט לשמוע אותי מדברת.

 

לא נתקלתי מעולם במישהו שלא כיבד אותי, אולי כי אני מתנהגת כמו שאני, ואי אפשר לפספס שאני בן אדם ולא רק אובייקט, ואני צינית ואני צוחקת לפעמים, כשדברים נשמעים לי מוגזמים, מביכים או מגוחכים. אני לא עוצרת ואני לא מסתירה, ולרוב זה גורם גם לצד השני לצחוק ואז אני נזכרת שהם מתקיימים גם מחוץ לשיחות הסוטות שלי איתם. וגם אני.

 

דווקא הכי סוטים מעניינים אותי ואני שואלת הרבה שאלות על הקטע שלהם ותוהה יחד איתם מאיפה זה מגיע ואיפה זה פוגש אותם וגם אותי. אני לא נגעלת או סולדת מכלום. זה הכל בראש. וגם אם הם אוהבים משהו אלים, אגרסיבי או יוצא מגדר הרגיל, הם ישאלו אותי לפני אם זה בסדר ואם אני גם בעניין.
מה שקורה בראש הלקוח הוא לא הבעיה שלי. אם הוא מבלבל בין משחק במצלמה לבין המציאות- זה כבר מעבר לשליטה שלי. מבחינתי זה ברור שלא ככה מתנהגים בעולם האמיתי, וכך גם צריך להיות מבחינתם.

 

פתאום עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מתייחסת אליהם כאל אדם אחד. אני אומרת לכולם את אותם הדברים, גונחת באותם הגניחות ומצחקקת באותו הצחקוק. והם כולם אוהבים את זה. וזה שטוח כל כך, אבל הם מגיעים בכל פעם. בכל יום, למען האמת. אפילו פעמיים ביום. אי אפשר לומר שזה לא מעצים את הביטחון העצמי. זה אולי קצת מגוחך אבל זה גורם לי לצעוד גאה ובטוחה יותר ברחוב. אני מרגישה מושכת ויפה כל הזמן, ועצם הסוד הזה גורם לי להרגיש סקסית ומסתורית.

 

אני כבר יודעת מה כל אחד אוהב, וזה לא נהיה מעניין יותר. חלק אוהבים שמקללים אותם או לקלל אותי, חלק רוצים להעריץ ולסגוד, חלק אוהבים לדמות סקס רך ואוהב. חלק אוהבים תחת, הרוב מתים על הציצי- והם כולם אוהבים לראות אותי רוכבת יותר מאשר בכל תנוחה אחרת. חוץ מאחד.

אני מדברת איתו כבר קרוב לשנה, הוא מסרב לומר לי את השם שלו. האמת, הוא מסרב לומר לי הרבה דברים. הוא היחיד שאני לא מדברת איתו על דברים אחרים מלבד הסטייה הקטנה שלו- הוא אוהב לראות אותי מנפחת בלונים. בהתחלה הוא היה נכנס כל יום, מברך אותי לשלום, ומבקש ממני לנפח בלון. הייתי אומרת לו שאין לי בלונים (כי מי מחזיק בלונים סתם ככה בבית?), והוא היה אומר "תודה" ומסיים את השיחה. ככה זה היה במשך זמן מה, עד שיום אחד נזכרתי בו במקרה כשהייתי בקרבת קניון. נכנסתי לחנות ולא ידעתי איזה בלון הוא ירצה אז קניתי בכמה צבעים ובכמה גדלים. חיכיתי הרבה זמן אחרי שקניתי אותם- אולי חודש, עד שהוא הגיע לדבר איתי שוב. שמחתי ואמרתי לו את זה. סיפרתי לו על איך קניתי את הבלונים והמוכרת ניסתה לעזור בהתלבטות שלי ואיך היא שאלה לאיזו מטרה ואני גמגמתי ואיך חיכיתי לו בכל יום שיגיע, כי סוף סוף קניתי- וחשבתי שהוא כבר ויתר. הוא התרגש מאד לשמוע את כל הסיפור הטיפשי שלי. אני חושבת שבעיקר מזה שהיה לו קיום במחשבות שלי.
ניפחתי בשבילו את אחד הבלונים, הוא רק רצה לראות את הלחיים שלי מתנפחות כשאני עושה את זה.
אחר כך הוא נשאר לדבר איתי עוד קצת. ככה היה במשך שבועיים. בסופם הוא סיפר לי שהפנטזיה שלו בעצם היא להיות הבלון. הוא רוצה שאביא לפעם הבאה את הכי גדול שאני מוצאת- בצבע גוף. ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי.

 

בשיחה הבאה שלנו חשבתי מה זה אומר "להיות בלון" בעצם. שיחקתי איתו בידיים שלי ותיארתי בקול את התחושה. גומי, נמתח בקלות. שאלתי אותו איך זה מרגיש כשאני מותחת אותו ככה, שהוא כזה חסר אונים. הוא אמר שזה מרגיש נפלא, ושאני ענקית וחזקה והוא בסך הכל בלון ושאני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה. והמשכתי וניפחתי אותו ותיארתי איך הוא מרגיש בין השפתיים שלי כשאני נושפת לתוכו. בקיצור- הוא לא הבין מאיפה כל הטוב הזה נפל עליו.

 

אני כבר יודעת מה כל אחד אוהב וזה לא נהיה מעניין יותר. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

אחרי השיחה הראשונה שלי הבחור הטכני התקשר אליי ואמר לי שאני תותחית. באלו המילים. עוד בשיחות טלפון שלנו בהרשמה לאתר הוא ביקש להסתכל על השיחה הראשונה. כדי לראות איך אני, כדי לתת לי טיפים או משהו בסגנון, אבל אני מאמינה שהוא גם היה סקרן. אולי אפילו בעיקר סקרן. האמת? אם אני הייתי במקומו, זאת שרושמת את הנשים החדשות לאתר ומדריכה אותן, הייתי רוצה לראות את השיחה הראשונה שלהן לא פחות ממנו.
בכל מקרה, הוא התקשר ואמר לי שאני תותחית ושאני נהדרת וכל הכבוד. ואני פרצתי בצחוק מופתע ואמרתי שתודה, למרות שאני לא בדיוק יודעת במה אני טובה כשאני טובה בזה.

 

העבודה במצלמות היא ההכנסה העיקרית שלי אם כי לא היחידה. אני עובדת שישה ימים בשבוע, כל פעם שלוש שעות. למינון הזה הגעתי אחרי תלאות וניסיונות והפסקות. שלוש שעות ביום זה המקסימום שאני יכולה לתת מעצמי לדבר הזה, ואני מסתדרת עם זה. ככה אחרי המשמרת אני יכולה להרגיש טוב ולא מותשת, וגם אם יש לי ימים רגישים יותר או עצובים יותר- שלוש שעות זה נסבל, ויום חופשי אחד בו אני לא עסוקה בזה. אחרי משמרת אני מרגישה כמו אחרי כל עבודה שהיא לא מקצוע של ממש או התחום שמעניין אותי. שבזבזתי מחיי כמה זמן, אבל הרווחתי על זה כסף. לפעמים אני ממש חרמנית אחרי, לפעמים אני קצת מתבאסת על איך שהעולם עובד, לפעמים בא לי לראות איזה סרט או שניים כדי לנקות את הראש כי עסקתי רק במין באופן מאד מרוכז ולא טבעי במשך שלוש שעות. אני עוסקת בזה כי זה נוח, פשוט ככה. הכל יחסי, כן? אבל יחסית לכמות השעות שאני עובדת אני מרוויחה טוב, אני לא צריכה לצאת מהבית בשביל זה, אני לא צריכה לראות אף אחד ואין בוס שיושב עליי.

 

קשה מאד לעבוד בעבודה אחרת- שמכניסה פחות. מתרגלים לסכומים גדולים בזמן עבודה קצר. אבל יש לי נפש בריאה ויציבה ואני תמיד משלבת עוד משהו, בשביל לשמר את הבריאות הזאת. כרגע אני עובדת בתחום שאני אוהבת ושמעניין אותי מאד, אבל אין בו כסף. העבודה במצלמות מאפשרת לי לעשות את זה בלי הלחץ.

 

אני לא רוצה לסחוט את עצמי, ואני רוצה שיהיה לי מספיק פנאי וזמן חופשי בו אוכל פשוט להיות.
אני חושבת שמה שמונע ממני לחיות חיי צועניות או מתירניות ללא יציבות זה החוסן הנפשי שלי, והמחשבה הרציונלית שלי. אני חושבת על העתיד, יש לי חלומות, יש לי תחומי עניין.
אני כנה עם עצמי ולא ניגשת לעבודה הזאת במחשבה שזה "משהו זמני" או רק בשביל לשלם כמה דוחות חנייה. זו ההכנסה העיקרית שלי ויכול להיות שזה יהיה ככה לעוד הרבה שנים, ואני שלמה עם זה, כל עוד אמשיך לקדם את עצמי בתחומים שלי ושאני רוצה להתקדם בהם.

 

אני לא מראה את הפנים שלי כמעט אף פעם, ובכלל- אני לא ממש חוששת מלהיחשף- מול הלקוח- כי הוא גם נמצא שם בדיוק כמוני, ואולי אפילו בעמדה קצת פחות מחמיאה כי הוא משלם. ככה זה בעיניי לפחות. אם אני כבר כנה לגמרי אני כן אגיד שיש לי חשש אדיר שמישהו יקליט שיחה ויפרסם. אז גם אם אני לא מראה פנים אפשר לזהות לפי הקול שלי, לפי השיער שלי, לפי הגוף שלי וכו'. אבל זה חשש שאני פשוט אצטרך לחיות איתו. חיפשתי לא מעט אחר שיחות מוקלטות כאלה באתרי פורנו, אבל אין ישראלים.

 

אני עושה כאילו אני ממש בעניין גם כשלא. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

בנוגע לסיכון האישי שלי- אין לי שום דבר כזה. אני בבית שלי, הכל בשליטתי. עם מי אני מדברת, על מה מדברים, כמה זמן מדברים. אני יכולה לנתק שיחות באמצע אם לא מוצא חן בעיניי, אני יכולה לחסום משתמשים מלפנות אליי, וכמובן שאני יכולה לא להסכים לבקשות. מה גם, וזה מוביל אותי לנושא המעסיקים- אני תמיד יכולה להתייעץ עם המעסיק על הכל. היו לי כמה שבועות קשים בהם נתקלתי בהרבה רגשות של כעס, עצב ואכזבה מגברים בעקבות העבודה- ורציתי להפסיק. התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה אני מרגישה. הוא שמח ששיתפתי אותו ואמר לי את דעתו הכנה שעודדה אותי- אבל לא כדי שאמשיך לעבוד, כי סיכמנו שאני עושה הפסקה, ושאחזור לעבוד כשיתאים לי. יש לי חופש מוחלט לעשות מה שאני מרגישה, ויש אליי הרבה מאד רגישות וסבלנות מצד המעסיק. יש לי עוד איש קשר, איתו אני מדברת כשיש בעיות טכניות ושניהם מתייחסים אליי מאד יפה ומאד בכבוד.
יש שיטענו שהמעסיק הוא לא יותר מסוג של סרסור- זה גס ופשוט לא נכון. המעסיק הוא זה שהשקיע לא מעט כסף בבניית האתר ובפרסומו. בעבר רציתי להקים אתר כזה משלי, בשביל להגדיל את הכנסותיי ולהפסיק לעבוד בזה, וראיתי באיזה סכומים מדובר, וזה המון. המון כסף והמון השקעה.
המעסיק לא גונב ממני והכל מאד שקוף. אני חתומה על טופס 101, מקבלת תלוש מסודר ויש לי ביטוח מנהלים והכל כמו בכל עבודה. כמעט בכל סוג של מכירות המעסיק, שאחראי על התיווך, יקבל אחוזים גבוהים יותר, למרות שאני זו שביצעתי את המכירה.

 

המעבר לזנות של ממש עשוי להיות מהיר וקל עד בלתי מורגש. ב95% מהשיחות שאני מקבלת, יש הצעה או הצעות חוזרות לפגישה. הם מתעקשים לפעמים, מנסים לשכנע, מציעים סכומי כסף ולפעמים מאד גדולים, וזה מפתה, אבל לא באמת. לא שקלתי ברצינות אף פעם לעשות את זה. מדברי לקוחות שאני מכירה כבר הרבה זמן הבנתי שהרבה נשים משתמשות באתרים האלה כפלטפורמה לעיסוק המכניס יותר שלהן- זנות. הן מכירות שם את הלקוחות ונפגשות איתם תמורת חילופי כסף ונוזלי גוף. אני לא שופטת אף אחת ואני יכולה להבין את זה, אבל אני בוחרת שלא כי הסיכון פשוט גדול מדיי. הסיכון להיאנס, הסיכון שלא ישלמו לי, וגם קשה מאד להיות בסיטואציה בה אני צריכה לעשות סקס לפי ביקוש ולא כשאני חרמנית ומחבבת את האדם שמולי. אני לא מוכנה לשים את עצמי במקום שמחפיץ ומאבייקט אותי במציאות. זה אולי נשמע צבוע כי במצלמה אני כן מוכנה ועושה את זה, אבל אלו הגבולות שלי.

 

מבחינתי במצלמה זה משחק. אני כבר לא אני השלמה, אני נותנת שירות. השירות אמנם לא קונבנציונלי וגם דורש קצת יותר רגישות ממני למי שמולי וקצת יותר ניתוק שלי מעצמי, אבל זה עדיין מאד דומה לעבודות כנציגת שירות או מכירות אחרות. אני מחייכת ונחמדה גם כשלא מתחשק לי, ואני עושה כאילו אני ממש בעניין ואכפת לי גם כשלא.

 

עדיין יש לי קונפליקטים פנימיים. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

ההסתרה יותר קלה ממה שחשבתי.
החברים הטובים שלי יודעים. אחרת זה היה נורא לשמור בלב את כל הסיפורים שקורים לי בעבודה. לכל האנשים בחיי שלא יודעים- יש לי סיפור כיסוי קבוע. אני שקרנית גרועה מאד, וזה עדיין עובד.

 

היה לי בן זוג תקופה ארוכה, נפרדנו ממש לפני שבוע- והוא לא ידע. הסתרתי ממנו, אבל לא כי חששתי מהתגובה שלו, אלא כי ידעתי שלא נהיה יחד לנצח ומערכת היחסים לא הייתה מספיק חזקה או יציבה. זה פשוט לא היה שווה את זה, ואם זה היה אחרת נראה לי שהייתי מספרת. אני חושבת שאם הזוגיות הבאה שלי תהיה עם אישה, יהיה לי יותר קל לשתף, כי מניסיוני- הנשים בחיי יותר מבינות ומקבלות את זה. בכל מקרה, זוגיות זה לא מה שימנע ממני לעבוד. במסגרת חברות זה תלוי באדם ולא במגדר, והחברים שלי מאד נהנים מהסיפורים שלי ולא חושבים שאני עושה משהו רע או מזיק. מידיי פעם אנחנו בודקים יחד איך זה משפיע על החוויה שלי בעולם.

 

קשה לא לחשוב על עצמי דרך עיניי הלקוח, כמו ש"אני טובה רק לזה", או שאני קצת מאבדת את עצמי. אבל אלו מחשבות שנובעות מתוך הקול הפנימי הביקורתי שיש לי, ולא מתוך המציאות האמיתית שמתרחשת. יש ימים שהייתי עצובה ושקעתי במחשבות בנוסח "זה מה שנהיה ממני" ו"רק לזה אני מסוגלת" וכו', אבל בראיה רחבה יותר אני יודעת שזה לא נכון. לא הכל ורוד, כן? ולקח לי שנה לעבד את המחשבות והרגשות שיש לי בנושא, ועדיין אין לי תשובות להכל ועדיין יש לי קונפליקטים פנימיים- אבל בסך הכל זה בסדר. זה משאיר לי זמן לעצמי, זה מכניס לי את הכסף שאני צריכה וזה קורה יחסית בקלות. מה שמבאס זה איך שהעולם עובד, וגם אם הייתי עובדת שם וגם אם לא- זה היה קיים. לצערי, העולם מחפיץ נשים. במיוחד באינטרנט. אז עם אלפי 'לצערי', אני משתפת פעולה עם הדבר הזה, כדי לקדם את המטרות האישיות שלי. כמובן, לאחר התלבטויות ומציאת הדרך שבה זה בסדר לי ולנפש הרגישה שלי. וכך גם אני מקווה אצל שאר הנשים שעובדות בזה.

 

לעולם לא אשים את עצמי במקום ולא אסכים שישימו אותי במקום שאפילו מתקרב למקום שלי בעבודה. זה מופרד טוב טוב אצלי. זה שאני עובדת שם אפילו מפריד עוד יותר טוב ומבהיר לי עוד יותר מתי בדיוק לא מוצאת חן בעיניי התייחסות כלשהי אליי. אני מזהה הרבה יותר מהר והרבה יותר חד מתי מישהו מאבייקט אותי, ואני מגיבה לזה. והאמת? זה גם קורה הרבה הרבה פחות.

 

אני יכולה לחבר את זה להרבה דברים שלפי הספר היו אמורים להוביל אותי לשם, אבל אני לא מרגישה שזה נכון.
אמנם לא כל אחת היתה בוחרת לעשות את זה, אבל מטבעי אני סקרנית, מינית, נמאס לי לחפש עבודה, והתנאים היו נוחים מאד. Simple as that, לא לכל דבר יש משמעות עמוקה.