זה היה בערך בכיתה ג'. היינו כולנו יחד בחצר בית הספר, הבנים והבנות. זו הייתה הפסקה בין שיעור ספרות לשיעור ספורט. אני זוכרת כל רגע כי זו הייתה הפעם הראשונה. הפעם הראשונה בה מישהו קרא לי פחדנית. לא הפריע להם המבטא, גם לא הלבוש. בעיקר הפריע להם שלא הסכמתי להבריז משיעור ספורט.

 

תמיד הייתי פחדנית. בכיתה ג' לפני שיעור ספורט, בהכנה לקראת הבגרויות בכיתה י"א, בטירונות במחנה 80. אפילו כשהציעו לי לקנות עבודת סמינריון מוכנה, וסיפרו לי שכולם עושים את זה – פחדתי. כזו אני. פחדנית.

 

מדי יום ויומו התכונה הזו הופכת אותי לטובה יותר. אני חושבת. אני יותר זהירה, יותר מחושבת. אני מניחה שאם יצטרכו לתאר אותי, מילים כמו "פרועה", "חיה על הקצה" ו-"לא רואה בעיניים", סביר להניח שלא יודגשו על המצבה שלי. אני נהנית לנתח מצבים, ואז לנתח אותם שוב, ואולי עוד קצת. ככה אני מרגישה בטוחה. כשבעלי שאל אותי, ממש כשרק הכרנו, מה הדבר הכי פרוע שעשיתי – עניתי בלי לחשוב – אומגה. אם לומר את האמת, זה לא כזה פרוע, גם הוא חשב ככה. ראיתי אותו מגניב גיחוך קל, כאילו הוא איזה הרפתקן נלהב שמדבר איתי כשעדיין מחובר לו התיק הזה שיוצא ממנו מצנח. אבל הדבר הנוראי הוא ששיקרתי. מעולם לא עשיתי אומגה. הדבר הכי פרוע שעשיתי היה אולי לדלג על כמוסת אומגה 3.

 

וככה חייתי. מדלגת בין תירוץ כזה או אחר. בשנתיים שלנו הוא הפתיע אותי עם טיסה בשמי הארץ – וכל מה שחשבתי עליו הוא שבטח הוא הולך לשלוף את התיק ההוא עם המצנח, ולאתגר אותי לקפוץ. הלכתי על התירוץ הקבוע של גב תפוס מהשיעור קיקבוקס. אתם אפילו לא יודעים כמה פעמים השיעור הזה הציל אותי. שווה כל אגורה – אני מבטיחה לכם!

 

בשבוע האחרון נפל דבר בחיי – טיול משפחתי לצפון. שכחתי לציין: אלדד, בעלי, ואני – חולקים יחדיו שני מופלאים – אמיר בן ה-7 ועומר בת ה-5.5. נוסף אליהם יש את אלמה – הקינג צ'ארלס המהממת שלנו שהבאנו בדיוק כשעומר נולדה.

 

הגענו, חמישייה, לקיבוץ מנרה,  ששטף אותנו ביופיו ועטף אותנו בבריזה מרעננת ששברה בצורה נהדרת את השרב שאפף את המרכז. לאחר התמקמות קצרה בבקתה מהממת עם נוף ציורי ואנשים מקסימים, חזרנו לרכב לכיוון רכס הרי נפתלי. שם ציפתה לי הפתעה שלא חשבתי שתתקיף אותי אי פעם שוב בחיי – אלדד עשה בוקינג לכולנו – אנחנו עושים אומגה!!

 

אומגה?! מה אומגה עכשיו?? אני אישה נשואה! + 2, וכלבה! למען השם – עברתי שתי לידות ובערך 20 חגים עם המשפחה של אלדד, למה אני צריכה לעבור גם את זה?? אני מנסה לרמוז בעדינות לאלדד שכדאי שאשמור על אלמה. ושבכלל עומר עדיין קטנה לדברים כאלה ומה יקרה עם החבל ישתחרר והיא תעוף עד קריית שמונה?? רגלי לעולם לא תדרוך בקריית שמונה! קבעתי בפסקנות. הטיעונים המשכנעים לעיל לא ממש עזרו, ובנינו – כל הסיפור הזה של להיות תלויה על חתיכת רצועה עם תושבת זו לא בדיוק החוויה הכי משמימה שיכולתי לפלל אליה. אז נאמר שאני אמיצה יותר. לא באמת. אבל אין ספק שאלדד והילדים תורמים לתחושת הרוגע המסוימת שאופפת אותי, או שזו אולי האופוריה הזו שמרגישים לפני המוות? שמעתי על זה משהו פעם. לא משנה. אבל מה עם הנוחות? בתזמון "מושלם" ממש החלטתי להתנסות במגן התחתון החדש של אולוויז, Twist & Flex, שאמור להיות גמיש, לא "לזוז" מצד לצד כשטיפה לא נוח ובעיקר להיות אוורירי וסופג. לא כזה שמזכיר לי בכל רגע למה יהודים פותחים כל בוקר בברכה 'ברוך שלא עשני אישה'.

 

 

אני יודעת! אני אגיד שאני לפני מחזור. אני עייפה, אני עצבנית, אני מ-ו-ת-ש-ת. אני אפיל את האשמה על המגן התחתון. הוא לא מה שהבטיחו, הוא מציק, הוא האויב הכי גדול של האנושות! אבל מה אם אתרגל אליו? אם הוא באמת כל מה שהבטיחו? הפעם קיבלתי אותו להתנסות אבל אולי ממחר אלדד יצטרך לעבור בסופר כדי לקנות אותו. האם אני מוסיפה עוד שקר לארגז השקרים הזה?

 

אני בכלל לא בטוחה שאני מסוגלת לעמוד בזה. אלדד עושה את הספתח לאומגה, כיאה לגבר האלפא הראשון של הבית (סליחה אמיר, גם תורך יגיע). הוא מחליק בקלות לתוך רצועות האומגה ודוהר עמה לעבר האופק. לא כזה מסובך למען האמת. פניו נראות די מחויכות. אולי זה לא כזה נורא כמו שנראה לי? אלדד אומר שאין לי מה לדאוג – יותר בטוח על האומגה מאשר על הספה ההיא שרציתי לקנות מאיקאה (אבל בטוח שהיא הייתה הרבה יותר דקורטיבית מהדבר התלוי הזה). עכשיו תורו של אמיר. הוא בכלל לא מפחד!! טוב, קיבל את האומץ מאבא שלו כנראה.. עומר מסתכלת עליו בהערצה. המדריך קושר את אמיר ואני כבר טיפה יותר רגועה. הוא מוציא אותו לדרך – אלדד מסריט את הכל – אמיר שואג מצחוק ואדרנלין. אני מתמלאת אדרנלין אחריו. "אני הבאה!!". היה שקט פתאום מסביב. כל המבטים התיישרו למקום אחד. אליי. כן. החלטתי לסגת מהרעיון המקורי, ולא לצלוב את המגן התחתון של אולוויז טרם עת. אני הבאה אמרתי.

 

התיישבתי על הגלגל הרעוע הזה, שבכלל לא נראה בטיחותי כמו שאלדד סיפר. איך לעזאזל נתתי לאמיר לעלות על הדבר הזה? איזו מן אימא אני??. אני חייבת להרגיע את עצמי. נשימות ארוכות, ויפאסנה, העולם שלי שלם ובלה בלה בלה – יאללה תזרקו אותי מהצוק אני כבר לא עומדת בזה יותר. אלדד מתקרב ונותן נשיקה. הוא עלה עלי. שיט. 10 שנים שאני מסתירה את החולשה הכי נוראית שלי, והנה, הגיבורה הגדולה שלו התבררה כפחדנית הכי גדולה ביקום. לפתע אני מרגישה תנופה אדירה. רגע! לא סופרים לפני שיוצאים לדרך?? מי שינה את חוקי הפורמט פתאום?. הרוח הודפת את פני ורעש החיכוך בין האומגה לכבל הופך לצליל העיקרי אליו אני קשובה. "תפתחי עיניים!" אני שומעת קול צעקה עמומה. אני פותחת. לפתע כל החושים מתעצמים. השמיעה מתחדדת. לנגד עיני הנוף הקסום של הגליל. מהר. כ"כ מהר שאני מתחילה לצחוק. ולבכות. והכל ביחד.

 

איך לא עשיתי את זה קודם?! איך יכולתי להיות כ"כ פחדנית? ולמה זה נגמר כ"כ מהר?? אני רוצה שוב! אבל קודם אולי נבדוק שהכל במקום? ידיים – צ'ק, רגליים – צ'ק, איברים חיוניים – צ'ק. אפילו המגן התחתון עמד בהבטחה ובאמת לא הרגשתי מוגבלת (משפט שלא אמרתי מימי לפני מחזור). אני באמת יכולה להיות מרוצה. עכשיו התור של עומר, אני מדמיינת או שאמיר בדיוק קרא לה פחדנית?