אני מ'. כמה מטען יש סביב האמירה הזו.  ברגע אחד מכלול הקיום שלי כבת אדםוכאישה מתבטל – ואני הופכת להיות קורבן.   אני הופכת להיות האישה מאחורי הפיקסלים המרצדים המטשטשים את זהותי ואיתה מטשטשים גם את קיומי. 

 

שני שטלריד הרימה קמפיין בפייסבוק ששמו "כולנו אותיות". במסגרת הקמפיין היא הזמינה א/נשים שחוו אונס/תקיפה מינית, להחליף את תמונת הפרופיל שלהן/ם לאות שמתחילה את שמן/ם.  ברגע הראשון התעלמתי מהפוסט הזה, הדחקה אהובתי היא המלאך השומר עלי.  אבל הקמפיין הזה קפץ אלי שוב ושוב. 

 

אז עברתי לשלב שני - להתקפה: הודעתי שאני לא הולכת להשתתף בשום קמפיין, שאני לא אחליף את תמונת הפרופיל שלי, שאני לא אשתף פעולה עם קמפיינים שמכניסים אותי לתוך מכנה משותף עם אף אחת/ד.  גם השיטה הזו לא החזיקה מעמד כי המכשפות הקטנות בתוך הראש שלי הטרידו את מנוחתי, מחשבות סותרות אחת את השנייה, כולן חכמות וצודקות:

 

מצד אחד - המכשפות המגוננות: "עזבי, אל תכניסי את עצמך בעצמך לתוך תיבת הפנדורה הזו; מה את קופצת? את לא חייבת תמיד לדבר; לא כולם צריכים לדעת עליך הכל; 

 

ומצד שני - המכשפות הספקניות: את בטוחה שאת קורבן?; את לא קורבן, הרי לא נאנסת, הרי "רק" נגעו בך בלי הסכמתך;  אל תהיי דרמטית, מה כבר קרה, אולי לא הבנת את הדברים כמו שהם היו באמת;

 

והיו גם המכשפות האקטיביות: את חייבת להשתתף בזה, את חייבת להיות חלק מהאנשים שפועלים למען שינוי המציאות; את לא יכולה להיות פמיניסטית רק בתיאוריה;"

 

לספר שהותקפתי או לא?

הרגשתי שאני חייבת להחליט: האם אני חייבת לדבר? האם נכון לי לדבר? האם נכון לי שידעו שעברתי תקיפה מינית? האם נכון לי לדבר או לשתוק?

 

לפני שנתיים כתבתי כאן פוסט חושפני על תקיפה מינית שחוויתי כילדה.  כתבתי את זה מתוך רצון לשבור את קשר השתיקה, ובחרתי לדבר ולשחרר את הסוד מהגוף שלי.  השתיקה ששתקתי שנים, הפכה לאבן כבדה שלא יכולתי ולא רציתי לשאת אותה יותר.  זו היתה שתיקה שכפו עליי, וגם שתיקה שבעצם כפיתי על עצמי. את השתיקה הזו  תרגמתי כדרך הטובה ביותר להתמודדות עם אותו כאב.  אותה שתיקה עזרה לי להתמודד עם הבושה ובאותה מידה גם הגדילה את הבושה. 

 

הטקסט ההוא נכתב בדיו לבנה, ביטוי אותו טבעה הלן סיקסו, פילוסופית פמיניסטית צרפתיה.  הדיו הלבנה, היא אמרה, היא הכלי שלנו, הנשים, לדבר ולכתוב את כאבינו, את חיינו, את נשיותנו, סיפורנו ועוצמתנו.  לכתוב את אותן מילים שהחברה לא אפשרה לנו לומר. 

 

כתבתי וחשבתי שאני חזקה ושאני מסוגלת להחזיק את הדגל של החשיפה.  המציאות טפחה על פניי: טוקבקים אלימים, שיפוטיים ביקורתיים ונוקבים, עלי ועל חיי האישיים, דרסו את ליבי.  הרגשתי שסוקלים אותי בכיכר העיר, הרגשתי פגועה וחסרת אונים, חיפשתי הגנה ונזכרתי בשתיקה הטובה והמנחמת, הפסקתי לכתוב ולפרסם. 

 

למה אני שוברת את השתיקה? כי אני לא לבד. 

עכשיו יש מרחב וירטואלי מוגן עבור נשים.  א/נשים רבים פועלים במטרה לשנות את המציאות ולמגר תופעות של אלימות מינית.  קיימים דפי פייסבוק רבים המאפשרים במה חופשית לדבר את הכאב כמו "אחת מתוך אחת", אסל"י – אירגון סרט לבן ישראל וגברים בסקס".  אני עצמי התחלתי לעבוד, במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בהנחיית סדנאות לנוער.  

 

היום אני חוזרת לכתוב, חוזרת לדבר, בשם חופש הביטוי החלפתי את תמונת הפרופיל שלי :

 

התמונה באדיבות שלומית הברון, מתוך הדף אחת מתוך אחת

 

כי אני לא שותקת יותר.

אני מ', עברתי תקיפה מינית ושתקתי.  שתקתי כשפגעו בי, שתקתי ולא סיפרתי לאיש, שתקתי כשתקפו אותי בטוקבקים פוגעניים. שתקתי והתביישתי בעצמי ובשתיקתי.  אני מ' והיום אני מדברת. יכול להיות שמחר אשוב לשתוק, הבחירה בידיים שלי.  אני זכאית לחופש ביטוי וגם לזכות השתיקה.