האם אנחנו באמת רוצים לחזור לשגרה?

בארצנו, חזל"ש הוא בכלל קיצור צבאי שמבטא סיום ויציאה מאירוע של היתקלות, קרב או התרעה חמה וחזרה לשגרת אימונים או שמירה רגילה.

כי כולנו מכירים את המעבר הזה; את המעבר משירים עבריים ונוגים ברדיו ושידורים חיים 24/7 בטלוויזיה, עיתונים מלאים פנים צעירות במסגרות שחורות ושדרנים שמראיינים כל מי שמסוגל לומר 25 מילים רצופות (במקרה הטוב בעברית).

ואז ברגע אחד, מישהו שם בקופסה הקרויה "טלוויזיה", מחליט שהאירוע נגמר ואז חוזרות הפרסומות ותוכניות הריאליטי, שנאלצו לחכות בהמתנה שיבוא החזל"ש ויציל אותן.

השגרה משנה את מצב הרוח

וכשהוא מגיע  - החזל"ש, הוא משנה מיד את כל מצב הרוח.

ממצב רוח מלכד ומאחד בסגנון "כל ישראל חברים", אנו מיד נהפכים לעם מריבה אחד גדול.

כולם מחפשים אשמים, ועדות שישקיטו את המצפון וח"כים שאפשר יהיה לשפוך עליהם את זעמנו.

ואני תוהה, מה יש בנו, הישראלים, שמאפשר לנו להיכנס מהר כל כך ולצאת מהר כל כך ממצבי קיצון? מה הפך אותנו בחלוף השנים לקהי חושים, להיותנו מורגלים במעברים הללו עד כדי כך שהחזל"ש מגיע מאוד מהר ומתקבל בשמחה גדולה...

ולא שאני מחפשת שנהיה עם עצוב ומדוכא, ממש לא. אבל יש משהו בהתלכדות הזו סביב אסון שגורמת לי לחשוב שאם היינו מצליחים לקחת איתנו קצת מהסובלנות, האכפתיות והנחמדות, שאנו מגלים בימים קשים אל ימי החזל"ש, היה לנו חזל"ש הרבה יותר נעים.

אז כנראה שזה האופי שלנו ואולי ההיסטוריה וכמות האירועים הקשים שעברנו ביחס לגודלנו ולשנות קיומנו, אבל משהו בנו לא מאפשר לנו לזנוח את הציניות ליותר מדי זמן, לא מאפשר לנו לפרגן, להחמיא ולהכיר טוב (בקול ולא בלב) בימי חזל"ש.

לפעמים אפשר ללמוד מעמים אחרים

אנחנו נוהגים ללגלג על עמיתנו, בני תרבויות אחרות OVER   נחמדות. זה נראה לנו לא אמיתי, מלאכותי (ואולי זה באמת כך), אבל בלב בפנים היינו מתים להיות קצת כאלה.

איך אני יודעת את זה? אני שומעת איך אנחנו מתענגים על השידורים בימים קשים, איך אנחנו נשמעים אחרת ומושמעים אחרת מעל גלי האתר, ומבינה שיש בנו משהו שכמה לזה.

אנחנו מתמלאים גאווה רק בימי משבר, מתלכדים סביב אסונות, ובשאר ימי החזל"ש עסוקים בביקורת עצמית ובחיטוט מתמשך ומייגע בבעיות האינסופיות של קיומנו.

האם אפשר אחרת? שאלה קשה. אולי לא, אולי זה אנחנו וזה טבענו... והגיע הזמן ללמוד לחיות בשלום עם החזל"ש ולא רק עם המשבר והאסון.